Kavanot: Hail the Conquering Hero

נה וכראות שאול את דוד יצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר; ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי׃ נו ויאמר המלך: שאל אתה בן מי זה העלם׃

נז וכשוב דוד מהכות את הפלשתי ויקח אתו אבנר ויבאהו לפני שאול; וראש הפלשתי בידו׃ נח ויאמר אליו שאול בן מי אתה הנער; ויאמר דוד בן עבדך ישי בית הלחמי׃

שמואל א פרק יז

Name Recognition

It is very hard to understand how Saul could fail to recognize David since he had been a member of Saul’s entourage and was specifically hired at Saul’s request. The מפרשים have four basic ways of understanding this:

1. מצודות takes this as a result of Saul’s רוח רעה, his mental illness, that he could not remember David. But that does not explain why אבנר did not recognize him.
2. רלב״ג and מלבי״ם explain that Saul knew that David was his musician, but that now that he had promised his daughter to whoever vanquished Goliath, he needed to know David’s family.
3. מלבי״ם cites a kabbalistic explanation that after the רוח ה׳ came over David, he became a new person with “זהר אלקי” and was unrecognizable as the same David that had gone out from the Israelite camp.
4. Most מפרשים use some variation of the explanation of the gemara:

   א״ר יוחנן דאמר קרא (שמואל א יז) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי ולא ידע ליה והכתיב (שמואל א טז) ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים אלא אאבוה קא משאיל ואביו לא ידע ליה והכתיב (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים ואמר רב ואיתימא רבי אבא זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא ה״ק שאול אי מפרץ אתי אי מזרח אתי אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי מ״ט אמר ליה שאל עליה דכתיב (שמואל א יז) וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו וכתיב ביה בשאול (שמואל א ט) משכמו ומעלה גבוה מכל העם א״ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מ״ט דקאתי מרות המואביה א״ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג) על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש שאל אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית

   יבמות עו,ב

   The question reflected Saul’s increasing paranoia. If David was a hero, well and good. But if David was truly from בני פרץ, then he was a threat to Saul himself. The gemara sees another hint of Doeg’s treachery (which we already spoke of in the context of שמואל א טז:יח) and another foreshadowing of the final break between Saul and David.

אי מפרץ אתי אי מזרח אתי

כז ויהי בעת לדתה; והנה תאומים בבטנה׃ כח ויהי בלדתה ויתן יד; ותקח המילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשנה׃ כט ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו פרץ׃ ל ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני; ויקרא שמו זרח׃

בראשית פרק לח

יח ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון׃ יט וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב׃ כ ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה׃ כא ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד׃ כב ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד׃

רות פרק ד

ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה׃

דברי הימים א ב:ו

ט ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד; ורחב לב כחול אשר על שפת הים׃ י ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים׃ יא ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול; ויהי שמו בכל הגוים סביב׃

מלכים א פרק ה

בני פרץ were destined for kingship, while בני זרח were known for wisdom (the Midrash interprets the names from מלכים homiletically, as historical characters, but the pshat is that these are the sons of זרח. The Targum renders האזרחי as “the son of Zerach”). But what was their wisdom? רש״י explains בני מחול as היו יודעים ליסד מזמורים האמורים במחולות שיר. As we see in תהילים‎, (פרק פט)‎ משכיל לאיתן האזרחי,‎ (פרק פח)‎ משכיל להימן האזרחי.

So it would have been entirely logical for David to have been a scion of זרח. But the battle with גלית showed that he was much more.

א ויהי ככלתו לדבר אל שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד; ויאהבו (ויאהבהו) יהונתן כנפשו׃ ב ויקחהו שאול ביום ההוא; ולא נתנו לשוב בית אביו׃ ג ויכרת יהונתן ודוד ברית באהבתו אתו כנפשו׃ ד ויתפשט יהונתן את המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד; ומדיו ועד חרבו ועד קשתו ועד חגרו׃ ה ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל וישמהו שאול על אנשי המלחמה; וייטב בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול׃

שמואל א פרק יח

BFF

כל אהבה שהיא תלויה בדבר—בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטילה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר, זו אהבת אמנון ותמר; ושאינה תלויה בדבר, זו אהבת דויד ויהונתן.

משנה אבות, ה:טז

כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל, שאינו מתקיים, כשיתבטל הדבר שהיה סבה לאותה אהבה, גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינה בטל, כך אין האהבה בטלה: אהבת אמנון ותמר, מפני יפיה; אהבת דוד ויונתן, להשלים רצון קונם. דאמר לו יהונתן לדוד‎ (שמואל א כג:יז)‎ אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

ברטנורא, שם

ושנו חכמים במשנה כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעילם. איזו היא אהבת שהיא תלויה בדבר? זו אהבת בלעם ובלק. ואיזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבתן של אברהם יצחק ויעקב שהם אוהבים להקב״ה והקב״ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם עד סוף בל הדורות.

תנא דבי אליהו, כח

Irving Bunim, in Ethics From Sinai, cites Rabbi Joseph Yavetz, on the love of Jonathan and David. After Jonathan’s death, David laments (שמואל ב א:כו)‎ צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד; נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. How was this love “more wonderful than the love of women”? In marriage, (בראשית ב:כד)‎ על כן יעזב איש את אביו ואת אמו; ודבק באשתו והיו לבשר אחד, but “he does not abandon his own self, his hopes and aspirations”. But Jonathan loved David more than himself; (שמואל א כג:יז)‎ ויאמר אליו אל תירא כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה; וגם שאול אבי ידע כן. This love was closer to the love of parents for children; the description here, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, echoes that of Jacob and Benjamin (בראשית מד:ל)‎ …ונפשו קשורה בנפשו.

And so we come to the end of the introduction to David. We’ve seen his character, his faith in ה׳, with hints to his impetuousness. We’ve seen how תהילים‎ reflects his inner moods and the “true” David. If this were a fairy tale, the story would end here (after marrying the princess, of course), with “And they lived happily ever after”. But תנ״ך is not a fairy tale, and things are about to get worse. Much worse.

מעתה יספר, איך פתאום אור הצלחתו כסהו עננה.

מלבי״ם, שמואל א יח:ו, ד״ה ויהי בבואם