ז ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה; ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור׃
I want to look at this בעלת אוב and its implications for הלכה למעשה. But don’t anything I say seriously and certainly ask your rabbi if you have real questions. The halachic aspects come from a small sefer by Rabbi Ari Storch of Baltimore, about magic and astrology in halacha, called תפארת אריה. Much of this shiur is based on one I gave last year on פרשת חיי שרה.
To recap from last time, the Rambam holds that magic is דברי שקר וכזב:
יח כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת…כל בעלי החכמה ותמימי הדעת יידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינן דברי חכמה אלא תוהו והבל
The Ramban, on the other hand, holds that the universe that G-d created is more complicated than that:
כי הבורא ית׳ …עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה להן…כאשר הוא מנוסה בחכמת איצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם…היה מנפלאותיו העצומות ששם בכח המנהיגים עליונים דרכי תמורות וכחות להמיר אשר למטה מהם…
And the Ramban is as vehement as the Rambam in arguing against his opponents:
ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה, ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים…
וזה יודע ברוחות בחכמת נגרומנסי״א ויודע גם בשכלים ברמזי התורה למבין סודם ולא אוכל לפרש כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.
And the Vilna Gaon is even stronger:
אין הדבר מועיל כלום—הרמב״ם. וכ״כ בפי׳ המשנה לפ״ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה ולכן כ׳ שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותן על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ׳ …והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח״ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חצוניות אלא של בעלי האמת.
The great tragedy of Science—the slaying of a beautiful hypothesis by an ugly fact.
So who is right? I have no problem claiming that magic as described by the Ramban is not real (though I have to be honest and claim that it is not real today; I can’t prove anything about the past). And the שלחן ערוך holds that way להלכה as well, as we will see. But on a deeper level, the Ramban is right and the Rambam is wrong. Note their respective definitions of objective truth: ראיות ברורות vs. דברים יתפרסמו לעיני רואים. The Rambam is a rationalist; he is looking for logical proofs. Things that do not make sense cannot be real. The Ramban is an empiricist: if we experience something, it is real. We may misinterpret what we are seeing, but reality is. The universe we live in is clearly one that the Rambam would not accept. I believe in general relativity, quantum mechanics, DNA translation and all sorts of things that don’t “make sense”, and can be philosophically proven to be false. An understanding of how the world works (a “theory”) is scientific if it makes specific observable predictions, and those predictions are not contradicted by experiment. “Making sense” just isn’t one of the criteria.
Nonetheless, the text here clearly assumes that אבות and ידענים have some reality; the בעלת אוב is not presented as a liar or villian. If we accept that it isn’t really possible to call up the spirits of the dead by controlling the כוחות הטומאה, how are we to understand this?
Yoram Hazony has an interesting insight that lets me (a scientist and empiricist at heart) understand what may be going on. He deals with “false prophets” but it may apply to other forms of divination as well.
ויאמר ה׳ אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם; חזון שקר וקסם ואלול (ואליל) ותרמות (ותרמית) לבם המה מתנבאים לכם׃
We have already established that there are two kinds of prophecy. There is external prophecy, when the prophet beholds a vision or hears a voice coming from the outside. The identity of the speaker is disclosed to the prophet. There is, however, another kind of revelation; it is anonymous. The prophet is unaware of speech coming from beyond; he is not conscious that he is being addressed. The revelation transpires in silence.
This kind of revelation occurred within the great personality of Abraham. G-d spoke from within. That is why Maimonides emphasizes the fact that Abraham was not instructed by anyone…
We can distinguish, as Scripture does, between true and false revelation, only the first of which is properly described as G-d’s word. In the Bible, when the things spoken by the prophets cannot be relied upon, they are called nevuot sheker,“unreliable prophecy.” Thus Jeremiah has G-d saying: “The prophets prophesy unreliable things in my name…. An unreliable vision, and divination, and worthlessness, and the deception of their own minds are these that they prophesy to you.” Note that the false prophets of whom Jeremiah speaks here are not accused of intentionally lying. Rather, they speak the “deception of their own minds.” As Ezekiel puts it (יחזקאל פרק יד), they have “set up idols in their minds,” deceiving themselves so they cannot see what is before them. This is, in my view, the best way of understanding the revelation of Parmenides, which is a misleading and unreliable revelation, and so should properly be attributed to a false god, or to the deception of his own mind, these two things being in my view just different ways of referring to the same thing.
So even from Rambam’s perspective the בעלת אוב isn’t necessarily intentionally lying; she and her audience may truly be inspired without any magic, any manipulation of higher powers but without malice.
I would propose that the נביא here does not view the אֹב as עבודה זרה; we will see that the text does not condemn Saul that strongly for his actions. Seeking after אבות and ידענים is certainly a sin, but the prohibition is more subtle than straight-out עבודה זרה. So what is the nature of that prohibition?
First, we have to understand that what we are discussing is not עבודה זרה:
המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו, חייב משום עובד עבודת כוכבים.
משמע דמקטר לחבר היינו שמקטר סתם וע״י הקטרה נעשה שמתחברים עם השדים וחייב משום בעל אוב וכמ״ש רש״י אבל כשמקטר לשד אף על פי שעשה כן לחבר השדים חייב משום עבודת כוכבים…ונפקא מיניה דאם חייב משום עבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה וכדלעיל סימן ג׳ וסימן קי״ט משא״כ אם חייב משום בעל אוב דלא הוי אלא מומר לדבר אחד.
So what is it?
…כל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש…כל בני אדם יתאוו לדעת עתידות למו ומתעסקין בחכמות רבות כאלה לדעתם…וכל זה איננו תועבה בעמים אבל חכמה תחשב להם…ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלקיך יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה…בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו ואתה תשמע ממנו מה יפעל א־ל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש…
שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רצונו לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים…
So the problem with ניחוש is that it evinces a lack of faith in ה׳. It is reasonable to want to have ways to “predict” the future; that’s the only way to make plans. But setting up signs is not the way Jews do it. We are supposed to rely on the voice of G-d, though the נביא or other, קדוש, means.
י ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו; ויקם וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור׃
יא ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השאבת׃
יב ויאמר ה׳ אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום; ועשה חסד עם אדני אברהם׃
יג הנה אנכי נצב על עין המים; ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים׃
יד והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני׃
ו ויאמר יהונתן אל הנער נשא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה אולי יעשה ה׳ לנו; כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט׃
ז ויאמר לו נשא כליו עשה כל אשר בלבבך; נטה לך הנני עמך כלבבך׃
ח ויאמר יהונתן הנה אנחנו עברים אל האנשים; ונגלינו אליהם׃
ט אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם׃
י ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה׳ בידנו: וזה לנו האות׃
יא ויגלו שניהם אל מצב פלשתים; ויאמרו פלשתים הנה עברים יצאים מן החרים אשר התחבאו שם׃
יב ויענו אנשי המצבה את יונתן ואת נשא כליו ויאמרו עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר;
ויאמר יונתן אל נשא כליו עלה אחרי כי נתנם ה׳ ביד ישראל׃
יג ויעל יונתן על ידיו ועל רגליו ונשא כליו אחריו; ויפלו לפני יונתן ונשא כליו ממותת אחריו׃
יד ותהי המכה הראשנה אשר הכה יונתן ונשא כליו כעשרים איש; כבחצי מענה צמד שדה׃
טו ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל העם המצב והמשחית חרדו גם המה; ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים׃
טז ויראו הצפים לשאול בגבעת בנימן; והנה ההמון נמוג וילך והלם׃
והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש
So was Eliezer’s test really wrong? The Rambam says it was:
אין מנחשין כגויים, שנאמר (ויקרא יט:כו) לא תנחשו. כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין;…וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.
And the ראב״ד takes him to task for this:
א״א זה שבוש גדול שהרי דבר זה
מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון
שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן
אינו נחש והוא סבר שלענין איסור
נאמר ולא היא אלא ה״ק אינו ראוי
לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם
עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי
פולסי דנורא לאפיה.
But according to the ראב״ד, what is the sin of ניחוש? It clearly is forbidden! The ר״ן (in דרשות הר״ן י״ב) explains in a way that fits with the way we understand the world (the following is a paraphrase from the כסף משנה):
וכך נ״ל בתירוצן של דברים
שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את
מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת
שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון
פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו
בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי
האמורי אבל הלוקח סימנים בדבר
שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת
הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי
העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו
גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין
זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר
ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם
שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין
אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח
סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה
במעשיה ושלימה במדותיה עד
שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים
תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה
אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק
…וכי מייתי לה בגמרא לענין
איסור ה״ק שכל נחש שהוא מהדברים
שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת
בהן כל שאינו סומך על מעשיו ממש
כמו שעשו אלו השנים בדבר מותר
אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא
מדרכי הנחשים האסורים
So there are two criteria that must be met in order to violate the sin of ניחוש: first, it must be a practical sign or test, like that of Eliezer or Jonathan. Simply saying “a black cat crossed my path; it will be a bad day” doesn’t count. It has to lead to action. This serves as a possible out for Saul. Even with the bad news that he would get, he still goes forward into battle. It does not change his plans.Second, the sign must be one that אין הסברא נותנת, that isn’t logical. That is what Eliezer and Jonathan got right; their tests were logical.
Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic
How do we understand סברא here?
If I told you I had a magic mirror, that when I waved my hands over it in just the right way, it would predict tomorrow’s weather. Would that be ניחוש? If I told you that there was an icon engraved on the back of my mirror, of a partially eaten apple, would that change the הלכה? The problem is that we use things today that we completely don’t understand. In Arthur C. Clarke’s words, “Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic”. I have no way of knowing if Foxconn is trapping demons by sacrificing goats at the full moon in order to create my iPad, and I have no way of telling. There certainly isn’t any logic here. The Ran (which is too long to bring here but well worth looking at inside) explains סברא here that is about attitude. What do I think is going on? Do I think my omen is a result of the mechanical application of the laws of nature, or is there mystical control of the forces of טומאה that gives it its power? The reality itself underlying it can’t be the determining factor, since I have no way of knowing that, and (קידושין נד,א) לא ניתנה תורה למלאכי השרת.
ניחוש is acceptable if I am using only what I feel are what we now call “science”, not “magic”. But how does that accord with the Ramban’s explanation, that looking for signs outside of the explicit tools given in the Torah means we are lacking faith in ה׳?
As a scientist at heart, I think the answer is that there is no contradiction. ה׳ created a world that runs according to predictable, knowable laws, (ירמיה לג:כה) חקות שמים וארץ. Using those laws, and incorporating out understanding of the workings of the universe into our decision-making is demonstrating our faith in ה׳ no less than going to a נביא or consulting the אורים ותומים.
There’s another side of the prohibition of magic that lets Saul off the hook:
ו מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו
…
ח הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא. ואם אינו רוקק, איסורא מיהא איכא. ואם יש בו סכנת נפשות, הכל מותר.
The comment about אפילו בשבת is a side point about things that are forbidden to talk about on שבת:
אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעֲשׂוֹת דְּרָכִים
גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִבְרֵי מְלָכִים
אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת קֵל וּתְחַכְּמֵנִי
אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי; וקראת לשבת ענג לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר׃
But the underlying idea, that פקוח נפש overrides the prohibition of כשוף, is used by the Netziv to understand our story:
יש לדעת דאע״ג דבהלכות האדם בעולמו של עצמו יש להיות תמים עם ה׳, ולא לחקור עתידות (וכדאמר בלעם, כי לא נחש ביעקב וגו׳), מ״מ בזמן מלחמה ואין עתיד ברורה והריהו סכנת נפשות יש לחקור ולדעת. וזה טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב שהרי בפרוש דברה תורה (דברים יח:יד-טו) ואתה לא כן וגו׳ נביא מקרבך וגו׳
מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד, ההכרח לשאול גם באוב. והא שנענש ע״ז…היינו שהוא גרם לזה…
ח ויתחפש שאול וילבש בגדים אחרים וילך הוא ושני אנשים עמו ויבאו אל האשה לילה; ויאמר קסומי (קסמי ) נא לי באוב והעלי לי את אשר אמר אליך׃
ט ותאמר האשה אליו הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול אשר הכרית את האבות ואת הידעני מן הארץ; ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני׃
י וישבע לה שאול בה׳ לאמר; חי ה׳ אם יקרך עון בדבר הזה׃
יא ותאמר האשה את מי אעלה לך; ויאמר את שמואל העלי לי׃
יב ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול; ותאמר האשה אל שאול לאמר למה רמיתני ואתה שאול׃
יג ויאמר לה המלך אל תיראי כי מה ראית; ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ׃
יד ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עלה והוא עטה מעיל; וידע שאול כי שמואל הוא ויקד אפים ארצה וישתחו׃
יתחפש literally means “he disguised himself” (compare (מלכים א כב:ל) ויתחפש מלך ישראל ויבוא במלחמה) but the Midrash puts a stronger spin on it:
מהו ויתחפש שאול שנעשה חפשי מן המלכות
And then ironically, Saul swears in the name of ה׳:
וישבע לה שאול בה׳: למה שאול דומה באותה שעה אר״ל משל לאשה שהיתה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה כך שאול שואל באוב וידעוני ואומר חי ה׳ אם יקרך עון בדבר הזה
כונת דברי חז״ל לומר, ששאול אף בשעה שנצרך לאוב היה בדוק בהקב״ה ולא סר מאהבת ויראת ה׳.
When the woman describes איש זקן עלה והוא עטה מעיל, Saul immediately knows that this is Samuel. The מעיל was the symbol of Samuel:
יח ושמואל משרת את פני ה׳; נער חגור אפוד בד׃
יט ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אישה לזבח את זבח הימים׃
But it had even greater meaning for Saul himself. The image of Samuel עטה מעיל is the reminder of Saul’s fate:
כד ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך; כי יראתי את העם ואשמע בקולם׃
כה ועתה שא נא את חטאתי; ושוב עמי ואשתחוה לה׳׃
כו ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך; כי מאסתה את דבר ה׳ וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל׃
כז ויסב שמואל ללכת; ויחזק בכנף מעילו ויקרע׃
And with this Saul knows he has finally irretreviably failed.
We have one more question to address: if necromancy is false, what is this vision of Samuel? The Malbim summarizes the approaches in the commentators:
המפרשים האריכו בדבר הזה מאד באשר יפלא איך יצוייר שאשה בכשפיה תמשול על נפש הנביא הצרורה בצרור החיים ממעונה להיות כאוב מארץ קולה?
ויאמר הגאון ר׳ שמואל בן חפני שכל מעשה האוב היה דבר כזב והתולים. ויאמר הרלב״ג שהיה מפעולת כח הדמיון.
וכ״ז לא יכילו הכתובים האומרים שהיה הדבר ממש, ושנבא לו מה יהיה למחרת, ומי ימלוך אחריו.
ויאמר רב האי גאון ורב סעדיה שלא האשה החיתה את שמואל רק הבורא החייהו למען יודע לשאול העתיד לבוא עליו ועל ביתו. ואם היה כן מדוע לא ענהו באורים ובנביאים?
ויאמר מהרי״א ששד התלבש בגופו של שמואל, והוא אשר קראוהו הכתובים בשם שמואל מצד גופו. ויאמר בעל עקדת יצחק שהיא התחילה בפעולה, ועי״כ התעורר שמואל מעצמו לא ע״י הכרח האוב.
אולם למה לנו הדחוקים העצומים האלה, הלא חז״ל באגדותיהם ספרו מעשה אוב שהיה נוהג עדיין בימי חכמי המשנה והתלמוד…כי הנשמה הנאצלת מלמעלה היא תסתלק תיכף במות האדם ותשוב אל האלקים אשר נתנה. אולם הנפש ההיולאנית המתהוה עם הגויה היא לא תסתלק עד כלות הגויה בקבר אחר י״ב חדש…וכל עוד שלא נעשה בה מלאכת האלכימיאה ע״י הצירוף והזיכוך שיבלה הגוף ויתפרדו חלקיו, עדיין היא למטה ויש כח להאוב למשול עליה, ויש לה כח להגיד עתידות ע״י פעולת הקסם, ובכ״ז נשמת שמואל העליונה בכבודה תעמוד לפני ה׳ בארצות החיים, כי רק הרוח שהוא דבוק עדיין עם הגויה, האוב שליט ברוח לכלוא את הרוח ע״י הקסם.
So the Malbim is willing to accept that necromancy works. I am hesitant to say this, and I would take the approach of the Akedat Yitzchak, with a slightly different angle from the רדב״ז:
כל ימי הייתי מצטער על דבר זה אעפ״י ששמעתי שזה היה עונש לשמואל על שלא העביר הוא את האובות מן הארץ עד שבא שאול המלך והעבירם והיתה לו מדה כנגד מדה. ח״ו להאמין דבר זה על שמואל דכתיב ביה קרא משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו שיהא לו עונש כזה.
…
ועתה יתבאר לך היטב שאלתך כי כאשר שאל שאול לבעלת אוב להעלות את שמואל והיא עשתה פעולותיה וקסמיה וקטרתיה והשבעותיה להכניס בגופו של שמואל הנביא כח מכחות הטומאה כפי הכח והסגולה שיש בפעולה ההיא וראה הקדוש ברוך הוא שהיה מזומן הכח ההוא להכנס בגוף הטהור והנקי לטמאו רמז לנשמתו של שמואל הנביא שתכנס לגוף כאשר בתחלה לא בכח הבעלת אוב ח״ו אלא במצות הקדוש ברוך הוא …וזהו שאמרה אלקים ראיתי עולים מן הארץ כי הכירה שאין זה כשאר הפעמים אלא אלקים שהוא דבר קדושה…
So my understanding is: Whether or not the necromancy would truly work, the בעלת אוב was going to do something. Saul was going to hear what he was prepared to hear. The חילול ה׳ would have been overwhelming. So ה׳ allowed Saul to have this little hint of נבואה; nothing that told him anything he didn’t already know, but to finally tell Saul to face his destiny. The בעלת אוב cries out in shock because her magic actually worked; it was completely different from what she had ever done before. She realized that this was in fact Saul and her life was in danger. But she continues the séance, and we will deal with the substance of Samuel’s message next time.