Last time, we dealt with the assassination of Avner. Now we turn to the reaction in Israel:
וישמע בן שאול כי מת אבנר בחברון וירפו ידיו; וכל ישראל נבהלו׃
Ish Boshet is paralyzed. That makes sense; he was completely dependent on Avner for his kingdom. But what does ישראל נבהלו mean? Koren translates it as “terrified”; Artscroll says “shocked”. So too מצודת:
נבהלו: היות ידעו שלבב אבנר היתה שלם עם דוד וחששו שעכ״ז נהרג בעצתו ופחדו לנפשם שלא ינקום בכולם.
But I don’t think that “fear” is the right emotion here. We’ve already seen that (שמואל ב ג:לו) וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא; כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר. I think בהלה means something different:
אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש; וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם׃
בהלה: שתבהלו ולא תדעו מה תעשו.
It’s the sense of frantic movement when you have no idea what to do.
- We must do something
- This is something
- Therefore, we must do this.
The sentiment appears in תהילים:
ג חנני ה׳ כי אמלל אני; רפאני ה׳ כי נבהלו עצמי׃
ד ונפשי נבהלה מאד; ואת (ואתה) ה׳ עד מתי׃
And this is how Malbim renders it:
וכן ההמון בכלל נבהלו, וכן לא נשאר איש יעמוד במקום אבנר להצביא את העם .
The word is used similarly, in the sense of forced rushing around, in מגילת אסתר:
עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו; ויבהלו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר
הרצים רכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבהלים ודחופים בדבר המלך; והדת נתנה בשושן הבירה׃
And in the general confusion, something terrible happens. The text itself is confusing, which may be a literary technique to give us the sense that no one knows what’s going on:
ב ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול שם האחד בענה ושם השני רכב בני רמון הבארתי מבני בנימן; כי גם בארות תחשב על בנימן׃
ג ויברחו הבארתים גתימה; ויהיו שם גרים עד היום הזה׃
ד וליהונתן בן שאול בן נכה רגלים; בן חמש שנים היה בבא שמעת שאול ויהונתן מיזרעאל ותשאהו אמנתו ותנס ויהי בחפזה לנוס ויפל ויפסח ושמו מפיבשת׃
Why the apparently parenthetical comment about בארות תחשב על בנימן, and what happened to the בארתים? דעת מקרא says this comment is about the original, Canaanite, inhabitants of בארות, which is mentioned only one other place in תנ״ך, as a city of בנימן:
כא והיו הערים למטה בני בנימן למשפחותיהם; יריחו ובית חגלה ועמק קציץ׃
כב ובית הערבה וצמרים ובית אל׃
כג והעוים והפרה ועפרה׃
כד וכפר העמני (העמנה) והעפני וגבע; ערים שתים עשרה וחצריהן׃
כה גבעון והרמה ובארות׃
כו והמצפה והכפירה והמצה׃
כז ורקם וירפאל ותראלה׃
כח וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם גבעת קרית ערים ארבע עשרה וחצריהן; זאת נחלת בני בנימן למשפחתם׃
But why do we care where they went? גתים itself is only mentioned once more, when נחמיה records the cities that the survivors of בנימן came from:
לא ובני בנימן מגבע מכמש ועיה ובית אל ובנתיה׃
לב ענתות נב ענניה׃
לג חצור רמה גתים׃
לד חדיד צבעים נבלט׃
לה לד ואונו גי החרשים׃
לו ומן הלוים מחלקות יהודה לבנימין׃
So it historically was not a Canaanite city but a Benjaminite one. So what does our pasuk mean? מצודת hypothesizes that it wasn’t clear that the people of בארות were from בנימין. But still, why do we care?
כי גם בארות וכו׳; אולי עמדה מחוץ לגבולם ולא היה ידוע לכל אשר היא מבנימין׃
Malbim thinks that the בארתים in פסוק ג who ran away are the brothers of פסוק ב; there’s a back story that will only be slowly revealed.:
ויברחו הבארותים גתימה: שע״י מעשה (שיסופר בפסוק ו) ברחו מא״י
Still, בארתים seems to imply all the inhabitants. And why the line about בארות תחשב על בנימן? I think Rashi’s interpretation makes the most sense:
ויברחו הבארתים: כשמת שאול שעזבו בני ישראל הערים שסביבות פלשתים כמו שאמור למעלה אז ברחו הבארותים.
The text is filling in a little of the backstory of what happened 2 years ago, when Saul fell and the Philistines reconquered Israel:
ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו; ויעזבו את הערים וינסו ויבאו פלשתים וישבו בהן׃
We weren’t given the details of what happened in בנימין but clearly the Philistines overran the area, as Avner ran off to מחנים on the east side of the Jordan to re-establish the kingdom. Here we learn that בארות was also among the cities of בנימין that were attacked, and the inhabitants ran off to גתים (we don’t know where that is, unfortunately). And similarly, the only other remaining male decendant of Saul, מפיבשת, was evacuated but injured. This will be relevant later on.
And what did these refugees do when they heard Avner was dead?
ה וילכו בני רמון הבארתי רכב ובענה ויבאו כחם היום אל בית איש בשת; והוא שכב את משכב הצהרים׃
ו והנה באו עד תוך הבית לקחי חטים ויכהו אל החמש; ורכב ובענה אחיו נמלטו׃
ז ויבאו הבית והוא שכב על מטתו בחדר משכבו ויכהו וימתהו ויסירו את ראשו; ויקחו את ראשו וילכו דרך הערבה כל הלילה׃
The sequence is very hard to follow. Malbim proposes that פסוק ו refers to an older crime (the Radak mentions a similar possibility):
ר״ל והם כבר עשו רצח כזה שבעבורו ברחו אז מן הארץ לגת, כי עוד בהיותם שרי גדודים באו עד תוך הבית של לקחי חטים (בית המיוחד לסוחר חטים) ויכוהו (את בעל הבית) אל החומש, וזה היה הסבה שרכב ובענה נמלטו לגת (כמו שנזכר בפסוק ג)
But that seems farfetched, putting another murder in the story. It seems more probable that the brothers came and went twice:
ויבאו הבית: נראה כי אחר שהכוהו ויצאו להם חזרו לבית להסיר את ראשו להביאו לדוד כי הם הרגוהו כי חשבו למצוא חן בעיני דוד בזה הדבר.
The Alshich explains this as an elaborate plan:
אמרו לעשות הדבר בשתי פעמים ובתחבולה כאשר יבא, והוא כי תחלה המה באו כחום היום בית איש בשת, כשאר שרי גדודים בני בית, מראים עצמם כבאים לדבר עמו, ודרך העולם הוא שבהיות המלך ישן, שישובו וילכו לדרכם לבלתי העיר אותו…ואחר זאת באו לבושים כנשים מתנכרים מכוסי פנים, ונכנסו בתואנת שהיו נשים בעלות ממון, באות לקנות חטים מאת המלך מאוצרותיו, ואז נכנסו עד תוך הבית מה שאין כן בתחלה:
וזהו והנה באו…ואז הוציאו את כלי משחיתם וימלטו, כי ברחו מרוצת אנשים כאשר היו, ובני הבית חשבו כי נשים היו המכות אותו, ובתוך שבאו לראות אנקת המלך ממכתו נמלטו…ולקול הרודפים לבקש הנשים שברחו לפי מחשבתם, נתרוקן הבית מאנשי הבית לרדוף אחרי הנשים…היה להם פנאי לשוב להכותו עד שמת ולהסיר את ראשו ולהוליכו…
The משבצות זהב explains it a little more simply, that initially they thought that if Ish Boshet were dead (and there were no survivors from Saul’s line to become king; that’s why the text had to emphasize Mepiboshet’s disability) then David would not try to take revenge on Saul’s men. With no king, there would be no danger. So they assasinated Ish Boshet.
Later, they overthought the situation and felt that not only would they be safe if Ish Boshet were dead, but that they could actually profit if David knew that they had done the deed, so they went back to decapitate him.
ח ויבאו את ראש איש בשת אל דוד חברון ויאמרו אל המלך הנה ראש איש בשת בן שאול איבך אשר בקש את נפשך; ויתן ה׳ לאדני המלך נקמות היום הזה משאול ומזרעו׃
ט ויען דוד את רכב ואת בענה אחיו בני רמון הבארתי ויאמר להם; חי ה׳ אשר פדה את נפשי מכל צרה׃
י כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ואחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתתי לו בשרה׃
יא אף כי אנשים רשעים הרגו את איש צדיק בביתו על משכבו; ועתה הלוא אבקש את דמו מידכם ובערתי אתכם מן הארץ׃
יב ויצו דוד את הנערים ויהרגום ויקצצו את ידיהם ואת רגליהם ויתלו על הברכה בחברון; ואת ראש איש בשת לקחו ויקברו בקבר אבנר בחברון׃
David brings up what happened to the Amalekite lad:
יג ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה; ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי׃
יד ויאמר אליו דוד; איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח ה׳׃
טו ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו; ויכהו וימת׃
טז ויאמר אליו דוד דמיך (דמך) על ראשך; כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה׳׃
Malbim points out that what David does with their bodies seems wrong:
ויקצצו: את ידיהם שעשו המעשה, ואת רגליהם שהלכו לבשר את דוד. ויתלו: כדי שלא יזיד עוד איש לשלוח יד במלך, וזה עשה מדין מלך לא מדין התורה
כב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃
כג לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי; ולא תטמא את אדמתך אשר ה׳ אלהיך נתן לך נחלה׃
This is a specific מצוה of מורד במלכות:
כל ההורגין נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה—יש למלך רשות להרוג אותם, ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד, ותולה ומניחן תלויים ימים רבים, להטיל אימה, ולשבור יד רשעי העולם.
##Vengeance is Mine, Saith the Lord
David emphasizes again his attitude towards his enemies. He does not need to take revenge; that is G-d’s job. Anything but a calm acceptance reflects a lack of faith. Avigail, the נביאה, adjured him to not spill the blood of his enemies:
ועתה אדני חי ה׳ וחי נפשך אשר מנעך ה׳ מבוא בדמים והושע ידך לך; ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל אדני רעה׃
לד הלא הוא כמס עמדי;
חתום באוצרתי׃ לה לי נקם ושלם
לעת תמוט רגלם;
This was David’s theme song (דברי השירה הזאת ביום הציל ה׳ אתו מכף כל איביו ומכף שאול);
הא־ל הנתן נקמת לי; ומריד עמים תחתני׃