While Saul makes the right choice to abandon his pursuit of David to go fight the Philistines, he doesn’t give up:
א ויהי כאשר שב שאול מאחרי פלשתים; ויגדו לו לאמר הנה דוד במדבר עין גדי׃
ב ויקח שאול שלשת אלפים איש בחור מכל ישראל; וילך לבקש את דוד ואנשיו על פני צורי היעלים׃
ג ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו; ודוד ואנשיו בירכתי המערה ישבים׃
ד ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה׳ אליך הנה אנכי נתן את איביך (איבך) בידך ועשית לו כאשר יטב בעיניך; ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט׃
ה ויהי אחרי כן ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול׃
ו ויאמר לאנשיו חלילה לי מה׳ אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה׳ לשלח ידי בו; כי משיח ה׳ הוא׃
ז וישסע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול; ושאול קם מהמערה וילך בדרך׃
The three thousand men are Saul’s hand-picked special forces:
ויבחר לו שאול שלשת אלפים מישראל ויהיו עם שאול אלפים במכמש ובהר בית אל ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין; ויתר העם שלח איש לאהליו׃
Doing his Business
להסך את רגליו—literally “to cover his legs”—is a euphemism:
…זה הכלל היה במקדש—כל המסך את רגליו, טעון טבילה; וכל המטיל מים, טעון קידוש ידיים ורגליים.
כתיב (שמואל א כד) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו תנא גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה; להסך אמר ר׳ אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה.
And Saul here demonstrates his modesty; he goes into the depths of the cave to relieve himself. This is in fact a halacha:
י כי תצא מחנה על איביך; ונשמרת מכל דבר רע׃
יא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה׃
יב והיה לפנות ערב ירחץ במים; וכבא השמש יבא אל תוך המחנה׃
יג ויד תהיה לך מחוץ למחנה; ויצאת שמה חוץ׃
יד ויתד תהיה לך על אזנך; והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך׃
טו כי ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש; ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך׃
The נביא reminds us that, after all, Saul is a צדיק. He may have flaws, but he is known for his self-effacement and modesty. This is fact is his fatal flaw; (שמואל א טו:יז) ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה.
Cornering the Market
Cutting the corner from Saul’s cloak, while clearly better than killing him outright, was still a strong statement, since it had such symbolic import:
כד ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך; כי יראתי את העם ואשמע בקולם׃
כה ועתה שא נא את חטאתי; ושוב עמי ואשתחוה לה׳׃
כו ויאמר שמואל אל שאול לא אשוב עמך; כי מאסתה את דבר ה׳ וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל׃
כז ויסב שמואל ללכת; ויחזק בכנף מעילו ויקרע׃
כח ויאמר אליו שמואל קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום; ונתנה לרעך הטוב ממך׃
כט וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם; כי לא אדם הוא להנחם׃
ל ויאמר חטאתי עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל; ושוב עמי והשתחויתי לה׳ אלהיך׃
לא וישב שמואל אחרי שאול; וישתחו שאול לה׳׃
And this explains the text; Rashi is perplexed why David would tell his men חלילה לי מה׳ אם אעשה את הדבר הזה לאדני למשיח ה׳ לשלח ידי בו after he had decided not to hurt him:
שני מקראות
הללו כתובין שלא כסדרן אלא כוון שהתחיל לדבר בכריתת
המעיל כלה כל דבריו ואמר שאף בכריתת המעיל נתחרט
ואחר כך חוזר לדברו הראשון ואומר על שאמרו לו אנשיו הנה היום וגומר השיב להם חלילה לי וגי׳.
Similarly, Radak proposes that there’s a missing bit of dialog that David is responding to:
הם חשבו כי להרוג הלך אליו ובראותם כי בא וכנפו בידו
אמרו לו למה לא הרגתו אמר להם חלילה לי כי משיח ה׳ הוא.
But I would say that the cutting itself was שלח ידי בו, and that is what David is telling his men. Cutting off the corner of Saul’s garment was in effect claiming the kingship for himself, and David realized that it was not time for that yet.
Ralbag adds another dimension to David’s insistence that כי משיח ה׳ הוא: it would be a very bad precedent for David to attack the rightful king:
ג״כ יהיה סבה אחר כך להקל בהריגת
המלכים וידע דוד כי הממלכה תהיה לו ולוה רצה להרחיק ענין הריגת
המלכים משיחי ה׳.
And it did work out badly in the end:
(שמואל א כד) ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט אמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם שנאמר (מלכים א א) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו.
ח ויקם דוד אחרי כן ויצא מן המערה (מהמערה) ויקרא אחרי שאול לאמר אדני המלך; ויבט שאול אחריו ויקד דוד אפים ארצה וישתחו׃
ט ויאמר דוד לשאול למה תשמע את דברי אדם לאמר: הנה דוד מבקש רעתך׃
י הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה׳ היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך; ואמר לא אשלח ידי באדני כי משיח ה׳ הוא׃
יא ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי: כי בכרתי את כנף מעילך ולא הרגתיך דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך ואתה צדה את נפשי לקחתה׃
יב ישפט ה׳ ביני ובינך ונקמני ה׳ ממך; וידי לא תהיה בך׃
יג כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע; וידי לא תהיה בך׃
יד אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רדף: אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד׃
טו והיה ה׳ לדין ושפט ביני ובינך; וירא וירב את ריבי וישפטני מידך׃
Using the singular ואמר להרגך emphasizes the unanimity among David’s men:
כל אחד מאנשיו אמר להרגך וחסה נפשי עליך, והוא מקרא קצר.
And the grammar of תחס עליך is wrong; it literally means “she had pity on you”, not “I had pity on you”. The gemara sees in this David recognizing Saul’s modesty (and, as we said before, his virtue as king, while perhaps hinting at his shortcomings):
(שמואל א כד) ואמר להרגך ותחס עליך ואמר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מיבעי ליה אמר רבי אלעזר אמר לו דוד לשאול מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך.
And note that David calls Saul אבי:
מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו כאביו.
And this incident proves that David has been innocent all along:
אפשר לומר, דהנה דואג ושונאי דוד היו ודאי מפרשים את כל המעשים הטובים שדוד עשה…שכוונתו בכל זאת נגד שאול…ולכך אמר דוד ראה גם ראה, שמזה המעשה ילמד לפרש גם את הדברים האחרים שאופן נכון, לראות את נאמנותו ומסירתו לשאול ולישראל.
Old Saw
David’s philosophy, that everything will work out for the good if we leave it in ה׳'s hands, is inherent in the proverb he cites.
כאשר יאמר משל הקדמוני:
משל קדמונו של עולם, התורה , שהיא משלו של הקב״ה.
מרשעים יצא רשע:
הקב״ה מזמן לרשע , שנופל ביד רשע כיוצא בו , והיכן אמרה תורה (שמות כא:יג): והאלקים אנה לידו כדאיתא במסכת מכות (י,ב).
It’s not our job to play G-d. In any system of justice there is a balance between the risk of convicting the innocent and exculpating the guilty (in medicine, that’s the balance between specificity and sensitivity); we follow the rules even if sometimes the guilty go free. ה׳ will take care of ultimate justice.
מדבר שקר תרחק; ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע׃
ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה׃
ר״ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא (שמות כא) ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו׳ (שמואל א כד) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו׳ במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב״ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה.
And similarly, the fact that someone is destined to be punished, and in fact deserves it, does not absolve you of responsibility:
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך; ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו׃
ראוי זה ליפול ואף עפ״כ לא תתגלגל מיתתו על ידך שמגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב
טז ויהי ככלות דוד לדבר את הדברים האלה אל שאול ויאמר שאול הקלך זה בני דוד; וישא שאול קלו ויבך׃
יז ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני; כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה׃
יח ואת (ואתה) הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה את אשר סגרני ה׳ בידך ולא הרגתני׃
יט וכי ימצא איש את איבו ושלחו בדרך טובה; וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי׃
כ ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלוך; וקמה בידך ממלכת ישראל׃
כא ועתה השבעה לי בה׳ אם תכרית את זרעי אחרי; ואם תשמיד את שמי מבית אבי׃
כב וישבע דוד לשאול; וילך שאול אל ביתו ודוד ואנשיו עלו על המצודה׃
Saul now realizes the truth: he calls David בני, says he cannot be איבו. He publicly proclaims וקמה בידך ממלכת ישראל, and has David swear to preserve his (Saul’s) descendents, just as Jonathan did. This should be the happy ending of שמואל א. But something happens, and it all falls apart again…