This was inspired by Rabbi Aryeh Klapper’s 2009 essay on the Kedushat Levi for פרשת תרומה.
I really like that particular קדושת לוי because of this (unrelated to the theme of this shiur) profound point:
(שמות כו: יד) עורות תחשים: כי לפעמים אדם מדבר מלתא דבדיחותא, רק הפנימיות הוא יראת שמים…ומה שאומר היראה במלתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. וזהו שמתרגם אונקלוס על עורות תחשים ”ססגונא“ [מילון יסטרוב: מורכב מ־שׂוּשׂ ו־גַּוְנָא], כלומר שמשמח את חבירו ועל ידי זה חבירו מקבל ממנו הפנימיות.
The parsha starts with ה׳ telling Moshe to ask the people for donations:
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃
The midrash notes that “דבר אל בני ישראל” stands by itself, not followed by a “לאמור” or any command. Moshe is told simply to speak to the people, and they will give.
אמר הקב״ה: ”דבר אל בני ישראל“ בלשון פיוס; כמה דאת אמר (ישעיהו מ:ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם. האומות שהן דוחקין לישראל ונוטלים ממונם על כרחן; מה תהא עליהן?
The Baal HaTurim explains that the donations have to be voluntary. There cannot be a command to donate, and Moshe can’t go and take from the people (they have been oppressed and robbed enough already—האומות…נוטלים ממונם על כרחן). Talk gently to them, and they will give.
ויקחו לי תרומה: פתח דבר אל בני ישראל בלשון פיוס, כמו דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ͏ִם. בשביל שהיה בו חסרון כיס, פייסם.
But Rabbi Levi Yitzchok of Berditchev puts a chassidic twist on that. He points out that the goal of the donations was to build a משכן, and the goal of the משכן was to bring the שכינה into each member of בני ישראל.
ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם׃
As the famous piyut of Rav Hutner says,
בלבבי משכן אבנה להדר כבודו ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה ולקרבן אקריב לו את נפשי את נפשי היחידה.
דהנה כל האדם מחויב לעבוד את הבורא ברוך הוא במעשה ובמחשבה; שעל ידי הכוונה והמחשבה קדושה, אזי בזה מקים לשכינתא מעפרא. והמעשה הוא בכדי שיתרומם האדם ולהטיב לעצמו. ובזה מיושב הכתוב ”כל איש אשר ידבנו לבו“, דהוא מרומז על המחשבה על ידי זה ”תקחו את תרומתי“, רצה לומר שבזה יתרומם השכינה כביכו״ל. ”וזאת התרומה אשר תקחו מאתם“, רצה לומר, זה התרוממות אשר האדם לוקח לעצמו זה הוא בא על ידי המעשה דהוא זהב וכסף ונחושת.
And he notes that the commandment to build the משכן was a response to the sin of the עגל הזהב. The לשון פיוס that ה׳ wants Moshe to use is the reconciliation between בני ישראל and ה׳. Moshe didn’t want to spend the time to just דבר אל בני ישראל, just to talk to them. A צדיק doesn’t waste their time shmoozing.
הנה כאן מצינו שאמר ה׳ אל משה דבר אל בני ישראל, וזה הוא פעם ראשון אחר מתן תורה שנכתב ”דבר אל בני ישראל“.
אך יש לומר דידוע דאמרו רבותינו (יומא ט,ב) בהדי מאן דריש לקיש משתעי, הוי יהבין ליה עסקא בלא סהדי. והענין הוא, דהצדיק שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון…דריש לקיש היה צדיק גדול והיה שומר מאוד דיבורו שלא לדבר עם בני אדם כלל זולת אם זה האדם אשר היה יכול לרומם אותו אל הקדושה אז כד הוי משתעי בהדי בוודאי אותו האיש היה ישר וכשר לזה יהבין ליה עסקא בלא סהדי.
והנה כשחטאו בעגל ונפסקו מקדושתם שחזרו לזוהמתן אז היה משה מתיירא לדבר עמהם לזה בא הציווי מאת השם יתברך אליו ”דבר אל בני ישראל“, רצה לומר שהם זרע ישראל בני אברהם יצחק וישראל אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה וידבקו לי לשמי על כן דבר אתה עמהם וקל להבין.
That’s the לשון פיוס: Just talk to them and יקחו לי תרומה.
So the correct translation is “Speak to the children of Israel, and as a result they will be exalted toward Me for My Sake”.
That is an important lesson about avoiding elitism and about never giving in to despair.
But the קדושת לוי goes further. There’s a famous question about this week’s parsha:
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו; וכן תעשו׃
וכן תעשו: לדורות (סנהדרין טז,ב). אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שלחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם.
כבר כתבתי במקום אחר שנתקשיתי על כל בניני המקדשות, הראשון והשני והשלישי במהרה בימינו שאין א׳ דומה לחבירו, ו־(דברי הימים א כח:יט) הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל וכו׳ וקשה אין הנביא רשאי לחדש והיה להם לעשות כמדת חצר המשכן במדבר. ושם אמרתי, שזהו פירוש הפסוק בפ׳ תרומה (כה:ט) ”ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו“, ודרשינן פ״ב דשבועות (טו,א) ”וכן תעשו לדורות“, ולפע״ד קאי גם א”ככל אשר אני מראה אותך“ כן תעשו לדורות, שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא, וכיון שהקב״ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א״כ אין כאן חידוש שחידש הנביא.
The קדושת לוי says that the reason that every form of מקדש is different is because the מקדש is built ככל אשר אני מראה אותך, and every נביא is different.
ופירש רש״י וכן תעשו לדורות. ומקשה התוספות הלא לא היה שוה מזבח שעשה משה למזבח שעשה שלמה וכן הקשה הרמב״ן. אך לפי דברינו הנ״ל ניחא, דכוונת הכתוב וכן תעשו, הוא המכוון לדבר אחר. דהנה באמת תבנית המשכן וכל כליו אשר הוכרח הכל להיות מציור על נכון בגובה ובקומה ובמשקל ובמדה וזה היה לבוש וציור לרוחניות הקדושה וכפי הנבואה שראה משה בהר סיני וכל ישראל וכפי שהמשיכו רוחניות הקדושה בעבדות שלהם כך היה בערך זה צריך להיות הלבוש דהוא הכלי והמשכן עשוי כתבניתו.
וידוע דברי חכמינו ז״ל (סנהדרין פט,א) דאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, רק כל אחד לפי בחינתו וכפי שעובד השם באותו הבחינה עצמה נראה אליו רוח הנבואה…אם כן כך הוא פירוש הכתוב ככל אשר אני מראה אותך כו׳, כפי גדר הנבואה כך יהיה תבנית המשכן וכל כליו. וכן תעשו, לדורות, רצה לומר בכל דור ודור כשתרצה לבנות בית המקדש יהיה עשייה כתבנית הנבואה אשר ישיג אז כך יעשה הציור של המקדש והכלים. ושלמה כפי עבודתו ורוח נבואתו אשר השיג כך היה עושה הציור. ולא קשה כלל קושית הרמב״ן דהלא המזבח לא היה דומה עיין שם. וזהו אינו, דאדרבה כך היה הציווי שלא יעשה תמיד על ציור אחד רק כפי השראת הנבואה כך יהיה מצויר למטה תבנית הכלים.
And the way I read the קדושת לוי is that at the homiletical level, this goes back to the first pasuk of דבר אל בני ישראל. Every individual has to build the משכן: בלבבי משכן אבנה. Your job, Moshe is not to dictate to each member of בני ישראל how to do that. Your job is דבר אל בני ישראל, speak to them בלשון פיוס, and then יקחו לי תרומה, they will be inspired and exalted, and then וכן תעשו, they will use the guidance you give and the tools and materials that they individually bring, to create their own place in the world for הקב״ה; ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם.
🚧🏗️ משכן Still Under Construction