This week’s parsha is about משפטים, the laws of civil society:
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם׃
This pasuk is the source of the name of the most famous ספר of halacha:
אשר תשים לפניהם: אמר לו הקב״ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב׳ או ג׳ פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו. לכך נאמר ”אשר תשים לפניהם“—כשלחן הערוך ומוכן לאכל לפני האדם.
Rashi tells us that ה׳ tells Moshe to teach בני ישראל the טעמי הדבר ופרושו—what we call “טעמי המצוות”. But it is striking that the Torah itself gives no justification for the laws of פרשת משפטים: they are apodictic.
apodictic
(theology, Biblical studies) Absolute and without explanation, as in a command from G-d like “Thou shalt not kill!”
We see that most clearly in the contrast between the “משפטים בין אדם לחבירו” of the second לוח with the בין אדם למקום of the first לוח:
- אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים
- כי אנכי ה׳ אלקיך א־ל קנא פקד עון אבת על בנים
- כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא
- כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ
- למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלקיך נתן לך
In the first לוח there are a variety of טעמי המצוות: historical, philosophical or consequential. But the second לוח is just statements: לא תרצח etc. No כי or אשר or למען; no justifications.
The usual explanation is that the reason for משפטים is obvious; that’s what we mean by משפטים:
את משפטי תעשו: אילו דברים האמורים בתורה במשפט, שאילו לא נאמרו היה כדיי לאומרן.
And the Torah did give an overarching justification for those civil laws, way back in פרשת נח:
שפך דם האדם באדם דמו ישפך; כי בצלם אלקים עשה את האדם׃
But here, the Torah goes out of its way to make the משפטים into גזרות המלך, religious decrees, without any justification. The Malbim asks, why?
על חלק המשפטים יקשה מאד איך יצויר שיהיה שלמות הנפשי נקנה על ידם, אחר שהם רק משפטים נמוסים לקיום הישוב המדיני, וכאשר התקשה בזה בעקרים (ח״ג פכ״ח) ומה יוסיפו שלמות אל הנפש בלמדו דיני שור ובור ומבעה והבער וכדומה…יאמר שבאמת מעשה המשפטים בעצמם אם יעשם רק מצד שהשכל מחייבם לשמור הקבוץ המדיני ולתקון המדות וכדומה הם רק כמשפטים נמוסים שישנם לכל עם ועם שאינם רק לתקון הקבוץ לבד, אבל משפטי התורה צריך לשמור אותם לא מצד שהם נמוסים שכליים רק מצד שהם משפטים אלקיים מצד מה שהשם צוה אותם.
Rashi similarly says,
ואלה המשפטים: כל מקום שנאמר “אלה” פסל את הראשונים, ”ואלה“ מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
משפטים are part of תורה מסיני.
וז״ש רש״י אמר ה׳ למשה רע״ה לא תעלה על דעתך לומר […איני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר…]. פי׳ שירא מרע״ה שאין בנ״י ראוין להשיג הטעמים ויש בזה סכנה.
The danger is that interpersonal ethics without a fixed standard degenerates into the in-group vs out-group ethics that we see today.
The worst reaction I’ve ever gotten to a blog post was when I wrote about the death of Osama bin Laden…I didn’t come out and say I was happy he was dead. But some people interpreted it that way, and there followed a bunch of comments and emails and Facebook messages about how could I possibly be happy about the death of another human being, even if he was a bad person? Everyone, even Osama, is a human being, and we should never rejoice in the death of a fellow man…
Then a few years later, Margaret Thatcher died. And on my Facebook wall—made of these same “intelligent, reasoned, and thoughtful” people—the most common response was to quote some portion of the song “Ding Dong, The Witch Is Dead”.
If we take the טעם המצוות for משפטים as כי בצלם אלקים עשה את האדם, we have some basis for moral ethics. But that’s not how human beings work. We look at משפטים as נמוסים לקיום הישוב המדיני. And that can end up with immoral נמוסים. So the תורה שבכתב presents משפטים apodictically.
But still, ה׳ tells Moshe that he needs to explain those משפטים as כשלחן הערוך ומוכן לאכל לפני האדם, with טעמי הדבר ופרושו. If treating civil law as justified is so dangerous, why should Moshe go into those justifications? The Sfas Emes says that ה׳ is telling Moshe to have faith in בני ישראל.
מגיד דברו ליעקב; חקיו ומשפטיו לישראל׃
ואלה המשפטים,: הדא הוא דכתיב (תהלים קמז:יט): מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב, אלו הדברות. חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אלו המשפטים.
והם ב׳ מדריגות זו למעלה מזו כענין יעקב וישראל. כי מקודם צריך אדם לקיים מצות הבורא בלי חקירת השכל והוא ענין הדברות להיות נמשך אחר הנהגת הבורא ”מגיד דבריו“…אח״כ זוכין להשיג טעמי המצות והם המשפטים שהם עפ״י שכל…ולכן אין יכולין לבוא לזה עד שמקבלין מקודם עול מלכות שמים ביראה כמאמר (משנה אבות ג:ט) כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת [לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת; וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת].. ז״ש ”ואלה“ כי לא שייך ”אלה“ כי א״י להיות בפני עצמו…וז״ש רש״י ”אמר ה׳ למשה רע״ה אל תעלה ע״ד כו׳“. פי׳ שירא מרע״ה שאין בנ״י ראוין להשיג הטעמים ויש בזה סכנה. ואמר הקב״ה כי ראוין הם בנ״י לכך.
Don’t worry, בני ישראל can handle this.
Why? After the list of משפטים, there is a flashback to an encounter from before מעמד הר סיני:
א ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל; והשתחויתם מרחק׃…ז ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃
ואל משה אמר: פרשה זו נאמרה קדם עשרת הדברות, בד׳ בסיון נאמרה לו עלה.
This is the famous statement of נעשה ונשמע, ”We will do and we will hearken“, putting the doing before the understanding.
דרש ר׳ סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
Everyone asks why put this paragraph, of נעשה ונשמע, in a flashback after the משפטים. One answer is that the willing acceptance of the Torah is only relevant here. מעמד הר סיני was so overwhelming that the people really didn’t have free will in accepting it.
(שמות יט:יז) וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. א״ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.
שהראה להם כבוד ה‘ בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי…וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה.
ה׳ reassures Moshe that בני ישראל will continue to have the right attitude, even as they study the philosophy and logic of טעמי המצוות. They said נעשה ונשמע, and they will keep the attitude of נעשה ונשמע. The Malbim says, about the answer to to son who asks (דברים ו:כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר; מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם׃:
כי מצד שעושה אותם לא מצד חיוב שכלי רק מצד שצוה ה׳ אותם, הם מצות שבין אדם למקום; ומצד זה מקנים שלמות לנפש…וז״ש (דברים ו:כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ ר״ל שתהיה לנו כמצות שבין אדם למקום, וזה ע״י כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵינוּ, שנעשה המשפטים לא מצד חיוב השכל רק מצד אשר צונו.
There is a dialectic here. Thinking about טעמי המצוות is important and is what gives meaning to the mechanical actions that we do. At the same time, it is an article of faith that our קיום המצוות cannot be dependent on any particular טעם but רק מצד אשר צונו.