I’m going to start with a well known mishna:
רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן.
Those three crowns are connected to this week’s parsha, and the furniture of the משכן:
אמר רבי יוחנן, שלשה זירים הן: של מזבח, ושל ארון, ושל שלחן.
א ועשית מזבח מקטר קטרת; עצי שטים תעשה אתו׃ ב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ואמתים קמתו; ממנו קרנתיו׃ ג וצפית אתו זהב טהור את גגו ואת קירתיו סביב ואת קרנתיו; ועשית לו זר זהב סביב׃
The מזבח is obviously a symbol of כהנה.
י ועשו ארון עצי שטים; אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו׃ יא וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו; ועשית עליו זר זהב סביב׃
The ארון, with the לוחות, is the symbol of תורה.
כג ועשית שלחן עצי שטים; אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו׃ כד וצפית אתו זהב טהור; ועשית לו זר זהב סביב׃
The connection to מלכות is less obvious, but the table is a symbol of sustenance, the role of government.
זר זהב: סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עשר וגדלה, כמו שאומרים שלחן מלכים.
של מזבח—זכה אהרן ונטלו. של שלחן—זכה דוד ונטלו. של ארון—עדיין מונח הוא; כל הרוצה ליקח, יבא ויקח.
And those three “crowns” are connected to the three pillars that sustain society.
שמעון הצדיק…היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
[T]o take a larger view, the three crowns in our text correspond to the three modes of our religious life on which the world is said to be based….For, as we have indicated, the crown of the cohen clearly relates to the realm of avodah, Divine service and worship, while the crown of royalty represents the rule of a benign order among men, that requires the charity and mercy of g’miluth hassadim.
But, there’s an obvious problem: וכתר שם טוב עולה על גביהן. There are four crowns in the mishna, not three.
And there’s another obvious problem: there are four כלים in the משכן, not three. We are missing the מנורה, which does not have a זר, a decorative crown.
They’ve got to be connected. The midrash in במדבר רבה explicitly connects them, by explaining what כתר שם טוב means.
(במדבר ז:עו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: כנגד שם טוב, הוא המעשה. כמה דתנינן לא המדרש הוא עקר אלא המעשה…ואותו כתר הוא כנגד המנורה, לקים מה שנאמר (משלי ו:כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר.
כל זמן שאדם מרבה במצות, הוא קונה שם טוב לעצמו. את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו.
שם here means “reputation”. A שם טוב means a reputation for doing good deeds, and somehow the מנורה is the symbol of that.
The Maharal tries to understand this.
אומר ג׳ כתרים הם וכו׳: יש לשאול, מה שאמר ”ג׳ כתרים“, ולמה לא אמר ”ד׳ כתרים“? ועיקר הכתר, שהוא כתר שם טוב, לא חשיב. ועוד קשה, במקדש היה כנגד כל הכתרים כלי, מרמז על כל כתר וכתר…ואילו כנגד כתר שם טוב, שהוא על כל הכתרים, לא היה במקדש.
He then cites our midrash that the מנורה corresponded to the fourth כתר. But there is no כתר.
כל שכן, הרי לא היה כתר על המנורה, והיה ראוי להיות כתר על המנורה. וזה יש ליישב, כי הנרות היו עולים למעלה עוד, כדכתיב (שמות כז:כ) לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, ולפיכך אי אפשר להיות כתר על המנורה, כיון שהנר היה עולה למעלה מן הזר, אם היה זר.
The flames of the מנורה are a virtual כתר, because having an actual כתר שם טוב would miss the point. A שם טוב is not something you have; it’s how others perceive you.
ועוד, אין ראוי שיהיה כתר למנורה, כי הכתר הזאת משונה מן שאר הכתרים. כי שאר הכתרים, המעלה נמצא בבעל הכתר עצמו; כי התורה הוא בבעל התורה, וכן הכהונה, וכן המלכות, הכל נראה ונרגש בבעל הכתר. אבל בעל שם טוב, אין השם טוב נמצא בבעל שם טוב, כי מה ידע בעל שם טוב מן השם טוב אשר יש לו אצל אחרים. ולפיכך אין ראוי שיהיה הכתר במנורה…כי כתר זאת של שם טוב היא נמצאת אצל אחרים, לא אצל בעל השם טוב.
ובזה יש לתרץ מה שאמר ”ג׳ כתרים הם“, ולא מנה כתר שם טוב עמהם. שכך פירושו; ג׳ כתרים הם מורגשים ונראים לעין הכל. כי התורה, כתר מורגשת בו בבעל התורה, שהאדם חכמתו אתו ותורתו עמו. וכן הכהונה, וכן המלכות, כל הכתרים נראים ומורגשים. אבל כתר שם טוב אינו מורגש ואינו ניכר. ולפיכך לא היה כתר במנורה, כיון שאין הכתר ניכר.
כל זמן שאדם מרבה במצות, הוא קונה שם טוב לעצמו doesn’t mean that שם is not the מעשים. It is the influence our מעשים have on others. Our מעשים are our expressions of תורה, עבודה and גמילות חסדים; that is what is means that עולה על גביהן, it rests on the other three. And that שם, the way others see us, is inherent to our identity.
קנה שם טוב, קנה לעצמו.
קנה לעצמו:…נ״ל לפרש שענינו שקנה עצמותו. ור״ל שבהיות לו שם טוב, הנה נתעצם והיה מה שהוא, שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי. ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו.
That is something I’m coming to recognize more and more. Human beings are inherently social; our sense of self is in large part determined by how we perceive others perceiving us. For the existential philosopher, this is a bad thing; Sartre famously said, “Hell is other people”. Now, identity is not simply the way others see us, that is מה שקוראין לו בני אדם. It’s not the identity “assigned at birth”, that is מה שקוראים לו אביו ואמו. It is a complex thing that depends on our own actions, שם שקונה הוא לעצמו, mixed in with all of those. And that is part of what שמעון הצדיק means; the עולם of על שלשה דברים העולם עומד is the social world of our interactions with each other.
[T]he social categories in which individuals place themselves are parts of a structured society…the social categories precede individuals; individuals are born into an already structured society. Once in society, people derive their identity or sense of self largely from the social categories to which they belong. Each person, however, over the course of his or her personal history, is a member of a unique combination of social categories; therefore the set of social identities making up that person’s self-concept is unique.
The other “crowns” are external to who we are; they are things we wear.
אבל פירוש העיקר מה שלא היה כלי במקדש ועליו זר כנגד כתר שם טוב, כי מפני זה אמר ”וכתר שם טוב עולה על גביהן“. והטעם מה שכתר הזאת עולה על גביהן, כי השם מפני שהוא מורה על עצמו של בעל השם…כמו שאלו ג׳ כתרים, כל אחד נגד חלק אחד שבאדם, וכך כתר שם טוב הוא כנגד מהות האדם.
And so the שם שקונה הוא לעצמו is symbolized by the מנורה, whose service is not in itself but only on its effect on others.
ועשית את נרתיה שבעה; והעלה את נרתיה והאיר על עבר פניה׃
וכן כתוב (במדבר ח:ב): אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שכל שבעתן מאירין לצד השולחן שכנגדו לפניה.
Who we are is determined by how we illuminate others. Getting that right is the כתר שם טוב that is עולה על גביהן.