Last week we talked about the various symbolic crowns in the משכן, and someone pointed out that the כהן גדול had a literal crown:
ה ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפד ואת האפד ואת החשן; ואפדת לו בחשב האפד׃ ו ושמת המצנפת על ראשו; ונתת את נזר הקדש על המצנפת׃
That crown had a name:
נזר הקדש: זה הציץ.
לו ועשית ציץ זהב טהור; ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה׳׃ לז ושמת אתו על פתיל תכלת והיה על המצנפת; אל מול פני המצנפת יהיה׃ לח והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם; והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳׃
All these articles of clothing had symbolic meaning.
וציץ מכפר על עזות פנים; בציץ כתיב ”והיה על מצח אהרן“ ובעזות פנים כתיב (ירמיהו ג:ג) וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ.
But that’s not what the pasuk says: ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם. So the gemara also says that it had a halachic purpose:
תא שמע: על מה הציץ מרצה, על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור.
לרצון להם לפני ה׳ has a specific meaning with respect to קרבנות. It means that the קרבן was valid, that it “took”.
אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו; אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה׳׃
לרצנו: כדי שיהא רצוי לפניו.
So when the כהן גדול wears the ציץ, the קרבנות of the people would be acceptable בדיעבד, even if they were טמא. That only applied to טומאה, not to other פסולים in the קרבנות:
מיתיבי: ”ונשא אהרן את עון הקדשים“. וכי איזה עון הוא נושא? אם עון פיגול—הרי כבר נאמר (ויקרא יט:ז): [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא] לֹא יֵרָצֶה, ואם עון נותר—הרי כבר נאמר (ויקרא ז:יח): [וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל…] לֹא יֵחָשֵׁב.
Why is טומאה different? And why should that be connected to the ציץ?
הא אינו נושא אלא עון טומאה, שהותרה מכללה בציבור.
לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה: ובמנחות בפרק הקומץ מפרש טעמא מאי שנא עון זה של טומאה, וקאמר שהותר מכללה בציבור. פירוש, שיש בטומאה צד קל, שהרי הותרה מכללה בציבור, שאם כל הציבור טמאים הטומאה דחויה, ועובד לכתחילה בטומאה.
In other words, the ציץ makes each individual halachically equivalent to the ציבור as a whole, and טומאה הותרה בציבור.
There’s another aspect of the ציץ: והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה׳. The gemara tries to understand what תמיד means. It can’t mean “always”:
רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו—מרצה. אין עודהו על מצחו—אינו מרצה. אמר לו רבי שמעון: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח, שאין עודהו על מצחו, ומרצה!
The irony is that on יום כפור, when you would think we would need לרצון להם לפני ה׳ the most, the כהן גדול isn’t wearing the ציץ.
יום הכפורים: אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית, שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב.
כתנת בד וגו׳: מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהן בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטגור נעשה סנגור, אלא בארבעה ככהן הדיוט—וכלן של בוץ.
So what does תמיד mean?
תמיד לרצון לפני ה׳: מאי ”תמיד“? אילימא: תמיד על מצחו, מי משכחת לה?! מי לא בעי מיעל לבית הכסא, ומי לא בעי מינם?! אלא: תמיד מרצה הוא…ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו.
שיהיו עיניו ולבו תמיד על גודל קדושת השם שנושא על ראשו בל יסיח דעתו ממנו לעולם, ומליצת והיה על מצחו כמו (דברים ו:ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, אשר ענינו שימת הלב על הדברים והשגחה התמידית בהם בל ישכחם לעולם.
So as long as the כהן גדול is thinking about קדש לה׳, it will have the effect of לרצון להם לפני ה׳. The ציץ is just a symbol. Presumably, he is focused enough on יום כפור that the physical symbol is not necessary.
So now we can start to put some of the pieces together. The ציץ comes to atone for עזות מצח, arrogance, and to atone for טומאת קודשים by treating an individual as part of a ציבור. Those go together; arrogance is the feeling that I am better than you, I don’t need others. That creates a פגם, a blemish, in my קרבן. I can’t get close to ה׳ (that’s what קרבן means) on my own; I need to be part of the ציבור.
The “crown” on the כהן גדול is meant to be looked at; ציץ means to “glance”, “see”:
דומה דודי לצבי או לעפר האילים; הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים׃
But “seeing” isn’t only with the eyes.
ועשית ציץ: שם ציץ נגזר מן ”מציץ מן החרכים“, אשר יורה על עצימת עין במקצת כדי לראות הדבר היטב עד שלא נשאר התגלות העין רק במקצת, וממנו נגזר שם ציץ של בגדי כהונה, והיינו טס המונח בגובה הראש שהכל מסתכלין בו…ויותר יתכן לומר כי לא על הסתכלות הגשמית נקרא ציץ, רק על שם ההסתכלות הרוחנית המחשבי אשר הכה״ג מוזהר עליו ביותר בנושאו נזר שם אלקים על ראשו, שלא יסיח דעתו לשום דבר בעולם כ״א לדברים קדושים אלקיים.
The Ohr HaChaim explains what the engraving on the ציץ—קדש לה׳—means:
צריך לדעת מה ענין יגידו ב׳ תיבות אלו שבהם יהיה לרצון לפני ה׳, ואולי שיכוון באומרו ”קדש“ על ישראל…ותיבת ”לה׳“, ירצה כי כללות ישראל הנקראים קדש, הם לה׳ חשוקים דבוקים משועבדים…והוא סוד (שה״ש ו) אני לדודי ובזה יתרצה דודי לי.
The crown of the כהן גדול says that כנסת ישראל is קדש לה׳. He cannot lose focus on that, and neither can we.
דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ; ומה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: ”על מצחו תמיד“— שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה—על אחת כמה וכמה!
כאמור, על הציץ חקוקים המלים ”קדש לה׳“. מסביר ה־אור החיים הקדוש כי ”קודש“ הם ישראל, שנקראו קודש, ול”ה׳“, עניינו כי אנו מסורים ונתונים רק אליו. הנקודה המועברת דרך הציץ, כל רצון ישראל ומציאותם היא לה׳. כאשר אנו מגדירים שמטרת אדם מסוים היא אחת ויחידה, לה׳, ניתן לקבל את זאת שהוא איננו דבוק במחשבתו בכל עת. המגמה הברורה מכפה על היישום המעשי בכל שעה ושעה. הכהן הגדול אינו מסיח את דעתו מהעובדה כי ישראל הם קודש לה׳, וזיכרון זה עצמו מעורר עליהם זכות. זו היא כפרתו של הציץ.
חז”ל לומדים במסכת יומא, כי על כל אדם המניח תפילין לא להסיח את דעתו מהם. הגמרא מוסיפה שאת זאת אנו למדים בקל וחומר מהציץ: אם הציץ שאין בו אלא אזכרת ה׳ אחת, אז התפילין שמלאות באזכרות, אין בזה שאלה. נמצא—שלכל אחד מישראל יש את ה”ציץ“. מהי מטרת הציץ—להזכיר לפניו יתברך, כי ישראל אחודים בו, גם אם לעיתים המחשבות הזרות מטרידות. גם בתפילין אנו מקשרים את רצוננו לה׳ יתברך, ולכן אל לנו להסיח דעתנו מהם. בהנחתם, אנו כביכול אומרים: יעבור עלינו מה שיעבור אנו קשורים ודבוקים בו יתברך.
The term used for the תפילין של ראש actually means “ציץ”:
וקשרתם לאות על ידך; והיו לטטפת בין עיניך׃
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה..ולא בטֹטֶפֶת.
וטֹטֶפֶת הוא ציץ יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן.
We don’t wear תפילין all the time. But as with the כהן גדול, it’s the thought that counts. We need to stay focused on the fact that we are a single community, a ציבור, that is dedicated קדש לה׳, and that is our role in the world:
וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך; ויראו ממך׃
ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב: ”וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך“. ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש.