We all know the story of this week’s parsha:
א וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר; ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו׃…ד ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה; ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים׃
We’ve talked about this many times before. Why have a cow? The answer I’ve always given is that it comes from Yechezkel’s vision of the מרכבה, the Divine throne borne by the כרובים:
ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן; ופני נשר לארבעתן׃
יט וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם והאופנים לעמתם; ויעמד פתח שער בית ה׳ הקדמוני וכבוד אלקי ישראל עליהם מלמעלה׃ כ היא החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל בנהר כבר; ואדע כי כרובים המה׃
וחז״ל במדרש תנחומא אמרו שראו את המרכבה ושמטו פני שור מהשמאל ועשו צורתו, וכוונתם כי התבאר אצלי בפירוש מעשה המרכבה שיחזקאל ראה במרכבה הראשונה צורת שור מהשמאל…
We understand that בני ישראל had a vision of ה׳'s “throne” similar to Yechezkel’s, something no human brain can understand but that gets “translated” into visual images.
וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃
זה א־לי: ר׳ אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל…
והיו הכרובים: כבר בארו הנביאים שהמלאכים במראה הנבואה נראים לחוזים כדמות כרובים, והם פני אדם ולהם כנפים…וידוע אותו כל אחד מהשכלים הנבדלים כפי האפשר אצלו.
And they knew they would eventually have a model of the מרכבה and כרובים that would go before them in the wilderness.
ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים; וארון ברית ה׳ נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה׃
(The fact that they would eventually make כרובים is implied in שמות כ:יט; ואכמ״ל)
So the Malbim says that this was their error. Since Moshe wasn’t available, they were going to have to make their own כרובים.
ואם היה עושה להם צורת כרובים סוככים בכנפיהם על ארון הברית לא היה חטא בזה רק מה שיקדימו העשיה קודם שהביא לוחות הברית שעליהם יסוככו כנפי הכרובים…והיה זה חטא לפי האמת, אבל יש בו למוד זכות לפי טעותם והשגתם המשובשת.
…ויאמרו ”קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו“, בארו בפירוש שאינם רוצים אלקים לעבדו, שע״ז לא היה להם לומר כי זה משה האיש וכו׳, רק רוצים מנהיג שינהיגם כמו שמשה היה מנהיג אותם וה׳ ישכין שכינתו ואלקותו עליו כמו ששכן על משה בעודו מלובש בגויה.
Now that doesn’t sound so bad. It’s the plot of my favorite Jewish book:
“It seems everybody is coming home late. Who will make food for Shabbos? We simply can’t wait!” … “We can’t give up now,” was his brother’s reply. “We’ll only succeed if we’re willing to try!”
Don’t wait for help; solve the problem! So they want to make כרובים, which in Yechezkel’s vision have four faces: human, lion, ox and eagle. But in the משכן, those four represented four different כרובים.
ועשית שנים כרבים זהב; מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת׃
כרבים: דמות פרצוף תינוק להם.
ואת המשכן תעשה עשר יריעת; שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני כרבים מעשה חשב תעשה אתם׃
כרבים מעשה חשב: כרובים היו מצירין בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כתלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן—ארי מצד זה ונשר מצד זה.
Where do those four creatures as symbols of the מרכבה come from?
באתת: סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו שהיה בדגל ראובן צורת אדם…ובדגל יהודה צורת אריה…ובדגל אפרים צורת שור…ובדגל דן צורת נשר עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא.
This is the bottom line: the מרכבה represents כנסת ישראל; we carry the שכינה in the world. And specifically, the שור face represents יוסף (or his senior tribe, אפרים). The people were trying to survive in the middle of the wilderness, so they invoke the one who supported them and the entire country during the seven years of famine.
מהו (שמות ג:ז) רָאֹה רָאִיתִי [אֶת עֳנִי עַמִּי]? אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אתה רואה אותן עכשיו, ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי אני יוצא בקרוכין שלי שאתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח:יח) רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, והם שומטין אחד מן טטראמולין שלי שכתוב ”ופני שור מהשמאל“.
עגל מסכה:…והיה בידו שם וטס שכתב בו משה ”עלה שור, עלה שור“ להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס—והשליכו לתוך הכור ויצא העגל.
And that symbolism remains appropriate today.
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין. וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום
(and שמאל is south in Biblical directions).
But they built an עגל, specifically, not just a שור (which is the generic term for a bull of any age). It is a baby שור.
יט יעשו עגל בחרב; וישתחוו למסכה׃ כ וימירו את כבודם; בתבנית שור אכל עשב׃
אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור…דכתיב (ויקרא כב:כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד.
Why the baby? It’s striking that the כרובים in the משכן were also infants:
ועשית [שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת]: אמרו קדמונינו כי צורת כרובים כשני נערים. ופירשו כרוביא בלשון ארמי. והכ״ף משרת. ונכון דברו שהיו כצורת ילדים אם היא קבלה.
The cherubim do not represent G-d or angels, but us. We look at them looking at the scene and identify with them, or should identify with them. They summon us to have a child-like wonder, to be naifs, beginners. Why is this important? Why is it important to have at the center of the Temple, at the boundary between the human and the transcendent?
…Hannah Arendt describes natality, newness, as the primary phenomenon that can liberate us from the oppression of systematic thinking. I see the cherubim as figures of natality.
[B]y “freedom”, Arendt means the capacity to begin, to start something new, to do the unexpected, with which all human beings are endowed by virtue of being born. Action as the realization of freedom is therefore rooted in natality, in the fact that each birth represents a new beginning and the introduction of novelty in the world.
…[B]y acting, individuals re-enact the miracle of beginning inherent in their birth. For Arendt, the beginning that each of us represents by virtue of being born is actualized every time we act, that is, every time we begin something new. As she puts it: “the new beginning inherent in birth can make itself felt in the world only because the newcomer possesses the capacity of beginning something anew, that is, of acting ”.
…[S]ince action as beginning is rooted in natality, since it is the actualization of freedom, it carries with it the capacity to perform miracles, that is, to introduce what is totally unexpected.
As human beings, we are not angels. We are not perfect, but we have the potential to grow.
כה אמר ה׳ צבא־ות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה׃
ה ומתוכה דמות ארבע חיות; וזה מראיהן דמות אדם להנה׃ ו וארבעה פנים לאחת; וארבע כנפים לאחת להם׃ ז ורגליהם רגל ישרה; וכף רגליהם ככף רגל עגל [רש״י: רגל עגול] ונצצים כעין נחשת קלל׃
Human beings differ from angels in their ability to change, to grow and improve. Angels cannot change; they remain the same from the moment they come into existence until they expire. For this reason, the prophets generally describe angels as “Omedim,” “standing.” Angels stand in only one place, unable to advance or progress forward. Human beings, by contrast, are often referred to as “Holechim,” “walking,” referring to their capacity to progress, to move forward, to grow, to work on their characters and become better. If a person remains stagnant and complacent, if he has no interest in improving himself and advancing to the next level in religious observance and character refinement, then he has negated his most basic human quality.
But natality is a mixed blessing.
את הכרובים: מלאכי חבלה.
[M]ost of the concrete examples of action in the modern age that Arendt discusses are cases of revolutions and popular uprisings. Her claim is that “revolutions are the only political events which confront us directly and inevitably with the problem of beginning…”
Natality can mean revolution, destroying everything that came before and eventually destroying itself.
Rabbi Meir Goldwicht asks in Mitokh Ha-Ohel on the Parasha, ”How can the keruvim have “double faces“, on the one hand appearing as children, and on the other hand being like angels of destruction?” At one level, that’s a joke: anyone who’s had children knows they are little angels of destruction.
I have often said that if we were objectively looking at the עגל הזהב and at the כפורת with the sculpted כרובים, we would not be able to tell the difference. But that’s not really true. There is a difference between the כרובים on the ארון and the עגל: the כרובים were on the ארון, which housed in the לוחות.
Rav Yaakov Kamenetzky zt”l used to comment that the same cherubim that held swords as they stood guard at the gates of Eden are not doomed to that position. They can change drastically when they are placed upon an Aron Kodesh. When they are on top of the Aron, they guard it and cherish it. Young children are affected by their whereabouts. Place them as a guards and they will brandish swords. Put them with the Aron Kodesh—let them feel the sanctity and they will become the cherubim we all cherish and aspire to emulate.
And that was the fundamental mistake that בני ישראל made.