This week’s parsha is all about the building campaign and the actual building of the משכן. Like all good Charidy campaigns, they hit their goal:
והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה; והותר׃
Now that is a very strange expression: the מלאכה was enough for doing the מלאכה. To understand this, we need to look at the description of the campaign:
כא ויבאו כל איש אשר נשאו לבו; וכל אשר נדבה רוחו אתו הֵבִיאוּ את תרומת ה׳ למלאכת אהל מועד ולכל עבדתו ולבגדי הקדש׃ כב ויבאו האנשים על הנשים; כל נדיב לב הֵבִיאוּ חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה׳׃ כג וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים; וערת אילם מאדמים וערת תחשים הֵבִיאוּ׃ כד כל מרים תרומת כסף ונחשת הֵבִיאוּ את תרומת ה׳; וכל אשר נמצא אתו עצי שטים לכל מלאכת העבדה הֵבִיאוּ׃ כה וכל אשה חכמת לב בידיה טוו; וַיָּבִיאוּ מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש׃ כו וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה; טוו את העזים׃ כז והנשאם הֵבִיאוּ את אבני השהם ואת אבני המלאים; לאפוד ולחשן׃ כח ואת הבשם ואת השמן; למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים׃ כט כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה׳ לעשות ביד משה הֵבִיאוּ בני ישראל נדבה לה׳׃
There’s a repeated word, a מלה מנחה or leitwort, here: הֵבִיאוּ. This is all about הבאה, bringing.
ד ויבאו כל החכמים העשים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים׃ ה ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה ה׳ לעשת אתה׃ ו ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש; ויכלא העם מהָבִיא׃
Moshe commands that they stop doing מלאכה and they stop their הבאה. So read our pasuk as Rashi does:
ומלאכת ההבאה היתה דים של עושי המשכן, לכל המלאכה של משכן, לעשות אותה ולהותר.
And the fact that הבאה is called a kind of מלאכה has halachic implications:
א ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם; אלה הדברים אשר צוה ה׳ לעשת אתם׃ ב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה׳; כל העשה בו מלאכה יומת׃…
Moshe tells them: Don’t do מלאכה on Shabbat, and מלאכה is defined as what follows: build the משכן. That is how we define מלאכת שבת. So הבאה (which included bringing stuff out of your tent, carrying it through the camp, and bringing it into the staging area for the משכן) is forbidden on Shabbat (though we call it הוצאה):
הוצאה גופה היכא כתיבא? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה…, משה היכן הוה יתיב?—במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים.
The Ohr Hachaim has an interesting twist on this:
דים וגו׳ והותר: הם ב׳ דברים הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים…ועוד לא היה צריך לומר דים אלא והמלאכה היתה הותר לכל המלאכה, ועוד כל הכתוב מיותר שהרי אמר למעלה מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה; ופשיטא שלא אמרו כן עד ששערו ומה צורך עוד לומר והמלאכה וגו׳.
ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה׳ לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה׳ במלאכת המשכן, וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה׳ לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל הגם שהותר; פירוש שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס. או על זה הדרך והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומרו והותר כי נעשה נס ולא הותיר.
So he reads our pasuk in the opposite way: והמלאכה [של עשיה] היתה דים לכל המלאכה [של הבאה] לעשות אתה; [אף אל פי ש־]והותר.
Last year we mentioned a similar idea to explain why the details of bringing the materials and building the משכן were repeated so many times.
הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים…והיה מספיק בכל הענין…”ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳“…”ויברך אותם משה“. אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים…כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה…ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן.
Reading פרשת ויקהל is like watching the credits at the end of a movie…Everyone reading פרשת ויקהל could point to their verse, and say, “I did that. I was part of ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה׳”.
It was important that every single member of the community felt that they had a part in building the משכן. Without that sense of community, the physical building would be pointless.
ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם׃
Then why make the people stop bringing? The Sfas Emes says that donating is not an unalloyed good:
בפסוק ”מרבים העם להביא כו׳“, ”ויצו משה כו׳“, ”ויכלא העם מהביא“. יש להבין מה זה האריכות בתורה בענין זה…ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים…ומרע״ה והחכמים שמרו מעשי בנ״י שלא להתערב בו פניות כנ״ל.
ובס׳ אור החיים מדייק לשון ”הי׳ דים כו׳ והותר“, דסתרי אהדדי. והוא ז״ל תירץ שע״י שהיתרון היה בנדיבות בנ״י, שילם הקב״ה להם שכרם וכִלל היתרון ג״כ במלאכת המשכן…ולפי דרכנו פרשנו כי עי״ז שמנעו עצמם אח״כ מהריבוי כדכתיב ויכלא העם. עי״ז תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע״י התפשטות כנ״ל.
It became clear that the giving had gotten out of hand. They weren’t giving out of generosity, but out of social pressure. We’ve seen that with fancier and fancier משלח מנות; there comes a point when it is not הידור מצווה but throwing away money that could be better spent.
ושמעתי מאא״ז מו״ר ז״ל פי׳ הפסוק (שיר השירים ז:ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב, ופי׳ כי נדיבות הרצון צריך מנעל ושמירה שלא יתפשט הרצון והחשק לדברים אחרים כו׳.
וזהו פי׳ המשנה (משנה שקלים א:א) בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי׳ ”כלאים“ כמו ”ויכלא העם כו׳“ שהוא בחי׳ המניעה שיש ג״כ במצות הנדבה כנ״ל וז״ש (שמות ל:טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה כו׳.
With צדקה, intent is less important than the act of helping. And our intent should not be לשם שמים, but לשם חברו; people are not tools for doing מצוות. And using social status and social pressure to increase נדיבות is a powerful tool (that’s how Charidy works). However, there is a dialectic here, two inconsistent truths that are nonetheless both true. We need to be aware of the dangers of public generosity, and know that there is a time to ויעבירו קול במחנה לאמר…אל יעשו עוד מלאכה.