At the end of this week’s parsha, there is a very strange story:
ט ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל׃ י ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר׃ יא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו; ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו׃
To give it some context, this trip up הר סיני is part of the ברית ceremony. Rashi and Ramban argue when, exactly, it happened. Ramban reads it in chronological order, so the ברית was after מעמד הר סיני, while Rashi reads “אל משה אמר” as “He had said to Moshe” and this story is a flashback to before מעמד הר סיני:
א ואל משה אמר עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל; והשתחויתם מרחק׃ ב ונגש משה לבדו אל ה׳ והם לא יגשו; והעם לא יעלו עמו׃ ג ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה׳ ואת כל המשפטים; ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה׃…ז ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם; ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׃…ט ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל׃ י ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר׃ יא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו; ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו׃
יב ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם; ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם׃…יח ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר; ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה׃
Everyone agrees that Moshe’s going up the mountain for 40 days was after מעמד הר סיני.
Now, we are not corporealists, so we will not take ויראו את אלקי ישראל; ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר literally. If you do, I will send Oona the bugbear of metaphor writers after you.
I don’t pretend to understand the prophetic experience but I imagine that it is a synesthetic phenomenon; it doesn’t involve the senses but our primate brains have to interpret it somehow, so it gets experienced as though it were being sensed.
וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן; וירא העם וינעו ויעמדו מרחק׃
ראים את הקולת: רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר.
So the prophets “see” “something”. And what they see is remarkably consistent:
יד ויאמר מִיכָיְהוּ; חי ה׳ כי את אשר יאמר ה׳ אלי אתו אדבר׃…
יט ויאמר לכן שמע דבר ה׳; ראיתי את ה׳ ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו׃
א בשנת מות המלך עזיהו ואראה את אדנ־י ישב על כסא רם ונשא; ושוליו מלאים את ההיכל׃ ב שרפים עמדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד; בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף׃ ג וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות; מלא כל הארץ כבודו׃
א ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר; נפתחו השמים ואראה מראות אלקים׃…כב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה׃ כו…וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא; ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה׃…כח כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה׳; ואראה ואפל על פני ואשמע קול מדבר׃
א ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרבים כאבן ספיר כמראה דמות כסא נראה עליהם׃…ט ואראה והנה ארבעה אופנים אצל הכרובים אופן אחד אצל הכרוב אחד ואופן אחד אצל הכרוב אחד; ומראה האופנים כעין אבן תרשיש׃…יח ויצא כבוד ה׳ מעל מפתן הבית; ויעמד על הכרובים׃ יט וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מן הארץ לעיני בצאתם והאופנים לעמתם; ויעמד פתח שער בית ה׳ הקדמוני וכבוד אלקי ישראל עליהם מלמעלה׃
The image is always of G-d on a throne, surrounded by angels. The most obvious similarity to our story is to the image in יחזקאל, and its אבן ספיר. But there are important differences between the two metaphors. יחזקאל only sees the כמראה אדם through the קרח הנורא; the זקנים are “closer”; ויחזו את האלקים. יחזקאל sees the ספיר as an אבן ספיר, a rock, while the זקנים see it as לבנת הספיר, a brick. And יחזקאל sees the כסא, while the זקנים see תחת רגליו, which has a very different implication:
כה אמר ה׳ השמים כסאי והארץ הדם רגלי; אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי׃
I’m not going to touch the מראה אדם. But ספיר is interesting. It’s always translated “sapphire”, but that may be a coincidence.
from Greek sappheiros, name of a blue precious stone, from a Semitic source (compare Hebrew sappir ”sapphire“), but according to OED probably not ultimately from Semitic. Some linguists propose an origin in Sanskrit sanipriya, a dark precious stone (perhaps sapphire or emerald), literally “sacred to Saturn,” from Sani ”Saturn“ + priyah ”precious.“
And even if it is sapphire, we don’t know what it looks like; actual sapphire comes in many colors, including transparent. And the pasuk describing כעצם השמים לטוהר isn’t talking about the ספיר; it’s talking about the רקיע:
וכעצם השמים לטוהר: תחת לבנת הספיר והוא הרקיע שהוא כעין הקרח.
So Onkelos doesn’t commit to a definition and just calls it אֶבֶן טָבָא:
וַחֲזוֹ יָת יְקַר אֱלָ־הָא דְיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כָּרְסָא יְקָרֵהּ כְּעוֹבַד אֶבֶן טָבָא וּכְמֶחֱזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ׃
The Malbim looks at יחזקאל's description of כמראה הקשת and says it is a prism:
וראה את הכסא כמראה אבן ספיר שהוא מוכן לקבל כל המראות, ודרך ספיריית עולם הכסא השיג וחזה השפע היורדת מהאלקות אשר באצילות העליון בשבעה גווני הקשת כמה שכתוב ”כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם וגו׳“, ונקרא אבן ספיר על שם הספיריית ועל שם שמושך הכח מהספירות שלמעלה.
(Though I think the etymology is backward; ספירות in later kabbalah is taken from the ספיר here).
וברא את עולמו בשלשה סַפִּרִים: בסֵפֶר וסֶפַר וסִפּוּר.
אין לנו עסק בנסתרים, but we can put the word pictures together, for making understanding. The כסא הכבוד, also called the מרכבה, represents the manifestation of הקב״ה in the world of creation. ה׳, as it were, “sits” here.
The primary meaning of the Hebrew yashab is “he was seated” [but] the term was applied to everything that is permanent and unchanging…When applied to G-d, the verb is to be taken in that latter sense: (איכה ה:יט) אַתָּה ה׳ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; (תהילים קכג:א) הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם…He who is everlasting, constant, and in no way subject to change; immutable in His Essence, and as He consists of nought but His Essence, He is mutable in no way whatever; not mutable in His relation to other things: for there is no relation whatever existing between Him and any other being, as will be explained below, and therefore no change as regards such relations can take place in Him.
That כסא is made of ספיר, that refracts the light of creation into a spectrum called the ספירות, the manifold ways that ה׳ manifests in the world. But the כסא has two parts: the “throne” itself, and the הדם רגליו, the “footstool”, the הארץ. It’s ספיר is different from that of the כסא.
כמעשה לבנת הספיר: והוא עצמו מה שראה יחזקאל ”כמראה אבן ספיר דמות כסא“, רק שיחזקאל ראה כמראה אבן והם ראו כמעשה לבנת, שיש הבדל בין אבן ובין לבנה, שהאבן מתהוה בטבע לא על ידי מעשה בני אדם, והלבנה עשויה על ידי בני אדם רומסים בחומר…בעת שראו הזקנים את המרכבה, אז היתה ההנהגה בדרך הנסיי שופעת מעולם הכסא לפי מעשה הדור וצדקתם, לכן ראו לבנת הספיר שהלבנה נעשה ע״י ב״א.
The ספירות on earth is ה׳'s manifestation through our behavior.
אבא שאול אומר: ”ואנוהו“—הוי דומה לו. מה הוא חנון ורחום—אף אתה היה חנון ורחום.
That’s very nice, but why have this vision now?And especially according to Rashi, who says it happened before מעמד הר סיני?
Abarbanel answers that in this vision, the זקנים do not see the hosts of מלאכים that the other נביאים saw. And they are called אצילי בני ישראל. That expression is used in a later prophetic experience:
וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם; ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך׃
והנה צוה יתברך בעליה הזאת לשתי סבות. הא׳ כדי שיעלו ראשי העם ושוטריו לתת שבח והודאה לפניו יתברך…והתכלית השני הוא שבעבור שהיה אפשר קרוב בשליחות המלאך שיטעו ישראל באלהותו ויעבדוהו…לכן רצה יתברך שיעלו ראשי העם עם משה אל ההר כדי ששם יזכו למדרגת הנבואה ויראו את אלקי ישראל וישיגו שאינו המלאך המנהיג אותם אבל הוא אלקי האלהים…ובאותו המעמד המקודש יכירו וידעו אדנות הש״י והיותו מושל בשכלים הנבדלים כלם ובגלגלים והנה עלה עמהם משה, לא להשיג אותה ההשגה, כי כבר היה שלם בה; אלא מפני שהזקנים לא היו ראוים למדרגת הנבואה ההיא אם לא יצטרף אליהם משה רבינו עליו השלום שבאמצעותו היו מוכנים להנבא וכמו שאמר ”ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם“.
I think the מלאך he is referring to is Moshe himself:
ונצעק אל ה׳ וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים; והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך׃
מלאך: זה משה, מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (דברי הימים ב לו:טז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹקִים [וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו].
So part of the preparation for Moshe’s going up הר סיני for 40 days is this lesson to the leaders of בני ישראל who would function in Moshe’s absence: Moshe is not G-d. You have just experienced a taste of what Moshe is going to do for the next month plus. He is as human as the rest of you, and all of you are part of bringing the message of the תורה down to earth.
It is a lesson they will tragically forget in the next weeks.