This week’s parsha starts with the laws of childbirth:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא׃ ג וביום השמיני ימול בשר ערלתו׃
I have two questions. The first is, “What is מילה doing here? Why put a mitzvah about the baby in the section about the mother?” Unfortunately, I don’t have an answer. There is a suggestion (made by the בכור שור, בראשית יז:יא among others) that there is a parallel of דם מילה to דם נדה, but here the connection is more to דם לידה; נדה doesn’t come until the end of this double parsha. So is there a connection between childbirth and ברית? It feels like there ought to be something there but I don’t know what to do with it. So I leave the question out there.
The second question—which I will deal with—is, “Why mention ברית מילה at all in ספר ויקרא?” The mitzvah has already been given:
ט ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם׃ י זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך; המול לכם כל זכר׃ יא ונמלתם את בשר ערלתכם; והיה לאות ברית ביני וביניכם׃ יב ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם; יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא׃
And repeated for בני ישראל coming out of Egypt:
מג ויאמר ה׳ אל משה ואהרן זאת חקת הפסח; כל בן נכר לא יאכל בו׃…מח וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה׳ המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ; וכל ערל לא יאכל בו׃
You might argue that commandments given before מתן תורה don’t apply today unless they were explicitly renewed at מתן תורה, but that is clearly not the case. We see this by גיד הנשה:
לב ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל; והוא צלע על ירכו׃ לג על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה; כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה׃
[גיד הנשה] נוֹהֵג בִּטְהוֹרָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף בִּטְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִבְּנֵי יַעֲקֹב נֶאֱסַר גִּיד הַנָּשֶׁה, וַעֲדַיִן בְּהֵמָה טְמֵאָה מֻתֶּרֶת לָהֶן. אָמְרוּ לוֹ, בְּסִינַי נֶאֱמַר, אֶלָּא שֶׁנִּכְתַּב בִּמְקוֹמוֹ.
The gemara says that the mitzvah of מילה is repeated in our parsha to teach a specific detail of the law:
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָמַר קְרָא ”בַּיּוֹם“. ”בַּיּוֹם“, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.
כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה. והרי מילה, שנאמרה לבני נח דכתיב (בראשית יז:ט) ”ואתה את בריתי תשמור“ ונשנית בסיני (ויקרא יב:ג) ”וביום השמיני ימול“, לישראל נאמרה ולא לבני נח! בההוא למישרי שבת הוא דאתא ”ביום“ ואפילו בשבת.
The bottom line is מילה דוחה שבת.
The Ohr HaChaim is bothered by this. If this is part of the halacha, and learned from a דרש of “בַּיּוֹם”, then why does does the Torah not use the word בַּיּוֹם in the commandment to Avraham, and put all the details together?
וביום השמיני וגו׳: צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה והלא כבר אמרה התורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה. ואם להודיע…אפילו בשבת, כמו שדרשו ז״ל ו”ביום“ אפילו בשבת, קשה למה לא רשם ה׳ פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך.
ואולי כי לא קבע ה׳ פרט זה במצות אברהם, שלא יחשוב אדם כי לא הקל ה׳ שבת לגבי מילה אלא להאבות שלא קבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה׳ (שמות לא:יד) ”מחלליה מות יומת“ לא ידחה שבת…
מעתה אין מקום שיצוה ה׳ לאברהם למול אפילו בשבת כי הוא מעצמו כן יעשה, הגם שמקיים כל התורה כולה אף על פי כן ידחה שבת מלפני מילה, כי מילה הוא מצוה שנצטוה בה ושבת היא מצוה שלא נצטוה בה כל עיקר ואם לא עשה כן הרי זה ח״ו לא טוב עשה, ואם כן אין מקום שיצווהו ה׳ למול אפילו בשבת, ואם היה מְצֻוָה היו משתברים הקולמסים עליו למה הוצרך לצוות.
The Ohr HaChaim goes on to give a more philosophical reason for giving the rule of מילה דוחה שבת after מתן תורה. He connects it to a reason why מילה is on day of life 8. He starts by quoting a statement that the baby only has the strength to handle מילה on the eighth day, then explains:
ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מד,א; אמור צא,ב) שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו ז״ל כח החיוני, ותמצא שאמרו ז״ל (ב״ר פ״ו) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח ע״כ.
Only after the baby has experienced שבת, he can experience מילה. And then, it overrides שבת. The Ohr HaChaim connects it to a well-known story about Rabbi Akiva:
מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁאַל טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: אֵיזוֹ מַעֲשִׂים נָאִים, שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם?
אָמַר לוֹ: שֶׁל בָּשָׂר וָדָם נָאִים.
אָמַר לוֹ טוּרְנוּסְרוּפוּס: הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יָכֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהֶם?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא תֹּאמַר לִי בְּדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין שׁוֹלְטִין עָלָיו, אֶלָּא אֱמֹר דְּבָרִים שֶׁהֵם מְצוּיִין בִּבְנֵי אָדָם.
אָמַר לוֹ: לָמָּה אַתֶּם מוּלִין?
אָמַר לוֹ: אֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁעַל דָּבָר זֶה אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, וּלְכָךְ הִקְדַּמְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁמַּעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם נָאִים מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
הֵבִיא לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שִׁבֳּלִים וּגְלֻסְקָאוֹת, אָמַר לוֹ: אֵלּוּ מַעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵלּוּ מַעֲשֶׂה יְדֵי אָדָם. אָמַר לוֹ: אֵין אֵלּוּ נָאִים יוֹתֵר מִן הַשִּׁבֳּלִים? [הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן; אמר לו אין אלו נאים?]
אָמַר לוֹ טוּרְנוּסְרוּפוּס, אִם הוּא חָפֵץ בַּמִּילָה, לָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא הַוָּלָד מָהוּל מִמְּעֵי אִמּוֹ?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:…וּמַה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לָמָּה אֵינוֹ יוֹצֵא מָהוּל, לְפִי שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצָרֵף אוֹתָם בָּהֶם. וּלְכָךְ אָמַר דָּוִד (תהלים יח:לא), אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה.
הנה לא הספיק בתשובת תכונת השבולים כי צריכין תיקון אחר מעשה הקב״ה, לצד כי השבולים מה שחסר בהם מהתיקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים אם כן יעשה ה׳ רצונו כרצונו, ולזה השיבו ר׳ עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכוין ה׳. והנה תשובה זו סתומה וחתומה בערך מושכל, מושג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלקית קבל פשטן של דברים, אבל לנו בני א־ל חי יש לנו להשכיל בבוריין של דברים.
The Ohr HaChaim connects ערלה to Adam’s sin. I will give a different perspective. Rabbi Akiva specifically gives the examples of bread and fabric, which are the classic examples of “technology” in the ancient world, and specifically the things we “rest” from on שבת (31 of the 39 מלכות are related to these; see High Technology). In the world to come, we won’t have to create those things:
אמר ר׳ חייא בר יוסף, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב:טז), יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ.
But now, we are supposed to be creating.
מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבדת האדם; להוציא לחם מן הארץ׃
לעבודת: שיעבוד האדם להוציא לחם מן העשב ע׳׳י עבודתו.
Our purpose in the world is to spend 6 days a week literally creating. That is true in a spiritual sense as well. The world we live in was created incomplete; our task is תיקון עולם, completing it, making it more נָאִים than the way it was. שבת represents the end of ה׳'s creation (and our imitatio Dei), and מוצאי שבת is the beginning of ours. The eighth day represents something higher than Divine קדושה: it represents human קדושה:
ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה נס להדליק בו ח׳ ימים (שבת כא,א)…כי קודש קדשים הוא אחר שבעה, וזהו השמיני. ולמה קודש הקדשים אחר שבעה, כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר ז׳, כי בז׳ ימים נברא העולם הזה הטבעי. ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי שמונה הוא אחר ז׳ ימי הטבע. ולכך המילה שהיא על הטבע, שהרי לפי הטבע האדם נולד ערל, וזה מפני כי הטבע נותן שיהיה ערל, והמילה הוא על הטבע, ולכך המילה ביום הח׳ (ויקרא יב:ג). ומפני שכל דבר שהוא קדוש, הוא נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית, ולכך קודש הקדשים שהוא נבדל לגמרי, הוא גם כן אחר הטבע.
In his rhetorical response, Rabbi Akiva conveyed that just as G-d desires the man bring forth bread through his effort, it is only man who can sanctify himself. If man wants to attain holiness the initiative rests with him. He must circumcise himself (יחזקאל טז:ו): וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. Only through the “blood” of his personal sacrifice shall man live on a holy plane…
A Torah scroll in invested in holiness by man. A sacrifice is consecrated through man’s designation. It is Knesses Yisrael who sanctifies the festivals…
So מילה represents our role in creation, in perfecting the imperfect world. But that is only possible after accepting שבת.
טז ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם׃
יז ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם; כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש׃
We keep shabbat as a sign that we acknowlege that ה׳ created the world. Having a moral role in that world requires that the world have a moral basis. The ideal of תיקון עולם only exists if we accept that we are commanded in שבת, that there is a benevolent Creator Who gives moral meaning to the universe. מילה דוחה שבת, but only after שמירת שבת.