The week of inaugurating the משכן is over, and it’s opening day:
ט:א ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל׃ ט:ב ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם; והקרב לפני ה׳׃ ט:ג ואל בני ישראל תדבר לאמר; קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה׃ ט:ד ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה׳ ומנחה בלולה בשמן; כי היום ה׳ נראה אליכם׃ ט:ה ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד; ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳׃ ט:ו ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳׃ ט:ז ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה׳׃ ט:ח ויקרב אהרן אל המזבח; וישחט את עגל החטאת אשר לו׃…ט:כא ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה׳ כאשר צוה משה׃ ט:כב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים׃ ט:כג ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם; וירא כבוד ה׳ אל כל העם׃ ט:כד ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃ י:א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ י:ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃
There have been many explanations of what happened to נדב and אביהוא (and why), but I want to look at a previous pasuk: ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו. After the sacrifices are offered, משה and אהרן go into the משכן and immediately leave. Why?
We will look at Rashi’s answer, but first we need to look at the previous pasuk: וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם; וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים. We are familiar with נשיאת כפים, which won’t be described until פשרת נשא in 6 weeks:
כב וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ כג דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל; אמור להם׃
כד יברכך ה׳ וישמרך׃…
כז ושמו את שמי על בני ישראל; ואני אברכם׃
But that’s not a problem, because it was all part of the same day. About 20% of the Torah, from פרשת פקודי through פרשת בהעלותך, describes the events of this ראש חודש ניסן, with lots of flashbacks and flash-forwards.
ויהי ביום השמיני: למלואים; הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם.
So אהרן is on top of the מזבח and turns to the people and blesses them.
ויברכם: ברכת כהנים—יברכך, יאר, ישא.
ברכת כהנים: שהרי ברכה זו סתומה, לא ידענו מה היא, ונתפרש במקום אחר ”יברכך וישמרך וגו׳“, ומדה זו היא בתורה (יומא נט,א), דילפינן סתום מן המפורש.
That all makes sense. But why does the Torah tell us after, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים?
וירד: מעל המזבח.
מעל המזבח: לא שירד ממקום נשיאת כפים.
That’s not particularly helpful. I would assume that מקום נשיאת כפים was the מזבח; where else would אהרן be? Rashi is telling us that the text is emphasizing that אהרן's ירידה was from the מזבח. So what? The gemara gives a דרש answer, that the text is connecting נשיאת כפים to the עבודה:
ואמר ר׳ יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר (ויקרא ט:כב) ”וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים“; מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה.
The Netziv says there’s a more פשט explanation of the pasuk.
ירד מעשות וגו׳: ידוע הברייתא בת״כ …דעבודה קודמת לברכת כהנים, וכן הוא בגמרא סוטה דף ל״ח. אבל מכ״מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו…אלא כך הענין. שאהרן העלה הכל על המזבח. ועדיין לא בא האש. והיו מונחים צבורים זע״ז. ופי׳ ויקטר הוא כמש״כ רשב״ם (ויקרא ט:יג) ששם אותם על המזבח ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר.
Now, the fire from heaven (or from the קדש הקדשים) doesn’t come until two psukim later, after אהרן has come down:
וירא כבוד ה׳ אל כל העם: כיצד?
ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים; וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם׃
So we have this picture of אהרן on top of the מזבח; he’s set up the first sacrifices that he will offer (the previous week, it’s been his brother doing everything), he turns to the people and blesses them, and then…nothing. That’s not how it is supposed to work:
ו:ג ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל; וכל קהל ישראל עומד׃…ז:א וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים; וכבוד ה׳ מלא את הבית׃ ז:ב ולא יכלו הכהנים לבוא אל בית ה׳; כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳׃ ז:ג וכל בני ישראל ראים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית; ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והדות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׃
That last sounds familiar; in our perek, when the fire finally does come down, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. But it doesn’t come down when אהרן blesses the people. וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים is אהרן's failure. This was to be the return of the כבוד ה׳ in the fire from heaven that had last been experienced at מעמד הר סיני and lost with מעשה העגל. And nothing happened.
So we have some understanding of the sin of נדב and אביהוא, when they brought their אש זרה. They weren’t wrong:
ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח; וערכו עצים על האש׃
ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט.
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא: קודם שיצא האש מלפני ה׳ כבר לקחו איש מחתתו…ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב: ”ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח“—היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה, כדי להתקדש שם שמים.
And so Rashi explains (in his first explanation) that their fundamental error was in not asking משה first.
ותצא אש: ר׳ אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
But what does אהרן himself do after he trudges down the ramp, with no divine fire in sight? Rashbam explains why the next pasuk is ויבא משה ואהרן אל אהל מועד:
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד: להתפלל שתרד האש.
Rashi brings two explanations:
ויבא משה ואהרן וגו׳: למה נכנסו? מצאתי בפרשת מלואים, בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטרת…
ד״א: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב״ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל! אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתבישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל.
What does קטרת have to do with anything? We’ll have to come back to that. The second, פשט, explanation, I can understand. אהרן knows why he failed; it’s all his fault, from the very beginning.
ויגף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן׃
אהרן didn’t want to do the עבודה at all. He knew he would fail:
[ויאמר משה אל אהרן] קרב אל המזבח: שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה, למה אתה בוש? לכך נבחרת.
משה‘s response to אהרן’s failure is to take him (apparently against his will; ויבא משה ואהרן אל אהל מועד is in the singular) into the משכן, then they go out together (ויצאו) and both bless the people (ויברכו את העם). And now it works: וירא כבוד ה׳. אהרן's ברכה presumably was ברכת כהנים again:
ויצאו ויברכו את העם: מכאן למדנו שתי פעמים ברכת כהנים, כמש״כ התוספות ברכות דף יא,ב ד״ה וברכת כהנים. דב״כ בנשיאות כפים היה אחר עבודה אבל היה עוד בתפלה לפני עבודה כמו שאנו מזכירים בתפלה. והיינו כמו באותו יום שהיו שתי פעמים ברכת כהנים.
But משה isn’t a כהן. His ברכה was different:
ויצאו ויברכו את העם: אמרו ”ויהי נעם ה׳ אלקינו עלינו“; יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבנו, כל הטרח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם ”זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳“—אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.
א תפלה למשה איש האלקים;
אדנ־י מעון אתה היית לנו; בדר ודר׃
…טז יראה אל עבדיך פעלך; והדרך על בניהם׃
יז ויהי נעם אדנ־י אלקינו עלינו;
ומעשה ידינו כוננה עלינו; ומעשה ידינו כוננהו׃
כוננהו:…ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו; א׳ על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, ואחת שתהא ברכה במעשה ידיהם.
If the end of the perek is משה's “תפלה למשה” after he came out of the משכן with אהרן, I would assume that the beginning of the perek was his תפלה inside. What was it about? It has the famous lines, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול and ימי שנותינו בהם שבעים שנה. I always shallowly read it as a message that human beings should be humble, realize that they are finite and mortal and so should obey the infinite G-d. But that’s not what it’s about at all. It’s a prayer that G-d should recognize our frailty, and forgive us even if we’ve sinned, since we are only human.
You are all-powerful, and want us to do תשובה:
ב בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל;
ומעולם עד עולם אתה אל׃
ג תשב אנוש עד דכא; ותאמר שובו בני אדם׃
ד כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר;
ואשמורה בלילה׃
But our lives are over before they have really begun:
ה זרמתם שנה יהיו; בבקר כחציר יחלף׃
ו בבקר יציץ וחלף; לערב ימולל ויבש׃
Because of our sins, we are punished; we’re not denying that the punishment is deserved;
ז כי כלינו באפך; ובחמתך נבהלנו׃
ח שת (שתה) עונתינו לנגדך; עלמנו למאור פניך׃
ט כי כל ימינו פנו בעברתך; כלינו שנינו כמו הגה׃
But because our lives are so fleeting, we can’t really understand what You want. Help us!
י ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה
ורהבם עמל ואון;
כי גז חיש ונעפה׃
יא מי יודע עז אפך; וכיראתך עברתך׃
יב למנות ימינו כן הודע; ונבא לבב חכמה׃
And so You, ה׳, should turn from your anger even if we have not returned to You:
יג שובה ה׳ עד מתי; והנחם על עבדיך׃
יד שבענו בבקר חסדך; ונרננה ונשמחה בכל ימינו׃
טו שמחנו כימות עניתנו; שנות ראינו רעה׃
You say “שובו בני אדם”; we say “שובה ה׳…והנחם על עבדיך”.
To err is human; to forgive, divine.
It certainly fits the context that we are assuming here, and the perek continues with יראה אל עבדיך and the וירא כבוד ה׳ אל כל העם as we’ve said. But why was this necessary at all? ה׳ had already forgiven בני ישראל for חטא העגל; that’s why building the משכן was possible in the first place.
ט ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדנ־י ילך נא אדני בקרבנו; כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו׃ י ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר אני עשה עמך׃
I propose that while the תפלה למשה was addressed to ה׳, it was intended for אהרן. ה׳ had forgiven him, but he had not forgiven himself. He expected to fail before he even started: היה אהרן בוש וירא לגשת.
The most important part of teshuva is to trust in G-d’s forgiveness and move on with joy. Then we too can forgive ourselves and repair the broken tapestry of our souls.
Once he accepted the fact that ה׳ had forgiven him, אהרן could bless the people באהבה.
And Rashi’s first explanation, that משה brought אהרן into the משכן to teach him מעשה הקטרת? I think that this is fundamentally the same idea. משה wasn’t showing him עבודת הקטרת, how to offer the incense. He was showing him מעשה הקטרת, how to make the incense. The ingredients of the קטרת teach us that we don’t need to be perfect for ה׳ to accept our prayers.
וחלבנה: בֹּשֶׂם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו.
Accepting ourselves, with all our human imperfection, is part of our עבודת ה׳.