Rav Copperman in קדושת פשוטו של מקרא on our parsha brings a story from the מקור ברוך by Rabbi Nachum Baruch Ginzberg (1882-1941):
ופה מקום אתי למסור מה ששמעתי מפיו הקדוש, כשביקר פעם את הגאון ר׳ מאיר שמחה בדווינסק. מצאו שהיה שמח ביותר, וזחה עליו דעתו, ואמר לו שזה עתה נתחדש לו דבר נפלא לאמיתה של תורה. וכשנתנמנם קצת, ראה בחלומו שבפמליא של מעלה יושבים כל גדולי עולם ומשוחחים ביניהם שחסר עתה בעולם התורה מי שיכוון אל האמת. ועמד הרשב״א ז״ל ואמר: ”בדווינסק יושב רב אחד ולומדת וכיוון אל האמת יותר ממני“.
To understand what made the Meshech Chochma so happy, we have to look at some details in this week’s parsha: the קרבן חטאת, the sin offering.
כז ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ; בעשתה אחת ממצות ה׳ אשר לא תעשינה ואשם׃ כח או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא׃ כט וסמך את ידו על ראש החטאת; ושחט את החטאת במקום העלה׃ ל ולקח הכהן מדמה באצבעו ונתן על קרנת מזבח העלה; ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח׃ לא ואת כל חלבה יסיר כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים והקטיר הכהן המזבחה לריח ניחח לה׳; וכפר עליו הכהן ונסלח לו׃
Part of the ritual is described in next week’s parsha:
יח דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת; במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת לפני ה׳ קדש קדשים הוא׃ יט הכהן המחטא אתה יאכלנה; במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד׃
So the blood is sprinkled, the guts and fats (called אימורים in the gemara) are offered on the altar, and the meat is eaten (by the כהן). The eating is important:
וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי, דתניא:(שמות כט:לג) וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין.
For certain sins, the Torah offers a cheaper option:
ז ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תרים או שני בני יונה לה׳; אחד לחטאת ואחד לעלה׃ ח והביא אתם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה; ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל׃ ט והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח; חטאת הוא׃ י ואת השני יעשה עלה כמשפט; וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו׃
The question here is, why the second bird? If the first is the sin offering (והקריב את אשר לחטאת ראשונה), why have another, ואת השני יעשה עלה?
But first, why does the text say יעשה עלה כמשפט? Isn’t כמשפט redundant? Rashi doesn’t help:
כמשפט: כדת האמור בעולת העוף של נדבה בראש הפרשה.
That’s true; this is an עולה like any עולה:
יד ואם מן העוף עלה קרבנו לה׳; והקריב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו׃ טו והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה; ונמצה דמו על קיר המזבח׃ טז והסיר את מראתו בנצתה; והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן׃ יז ושסע אתו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אתו הכהן המזבחה על העצים אשר על האש; עלה הוא אשה ריח ניחח לה׳׃
Note one detail: unlike mammal offerings, the אימורים are discarded.
בנצתה: עם בני מעיה…בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר; ובעוף שנזון מן הגזל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל.
But saying יעשה עלה would be enough. Why יעשה עלה כמשפט? The gemara uses that word for a halachic מדרש: this עולה should be done like a חטאת, כמשפט חטאת.
דתניא (ויקרא ה:י) ”ואת השני יעשה עולה כמשפט“, כמשפט חטאת בהמה…מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית, אף עולת העוף אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית.
…ביום? (ויקרא ז:לח) בְּיוֹם צַוֺּתוֹ נפקא! כדי נסבה.
There are details about this offering that I would not have known if not for the Torah telling me to make this like a חטאת. The quoted beraita includes the rule that this bird has to be offered during the day, which should be obvious (all offerings are during the day; the Torah says בְּיוֹם in the summary of all the קרבנות). The gemara concludes כדי נסבה (Koren translates as “incidentally, for no reason”); it is not a חידוש, but was listed as part of the details of the process. An unsatisfying answer, and the Rashba had a different version of the gemara text, that actually gave a reason:
שאלת הא דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין: ביום? מ”ביום צוותו“ נפקא! סלקא דעתך אמינא, הני מילי חטאת העוף, אבל עולת העוף אימר לא; קא משמע לן.
וקשיא לי, מאי אולמא דחטאת העוף דתילף מ״ביום צוותו" טפי מעולת העוף? תשובה:…הקושיא אינה, דגירסא משובשת נזדמנה לך. ואנן הכי גרסינן ”כדי נסבא“…וכן הגירסא בכל הספרים.
The Rashba, however, doesn’t understand the reason given, and says that this version must be a typo. Now we know what made the Meshech Chochma so happy: he figured out why the gemara might think (have a הוה אמינא) that the עולה part of a חאטת העוף might be different, might be brought at night:
והנה רבינו ר׳ מאיר שמחה מפנה אותנו אל פירוש רבינו אברהם אבן עזרא על התורה, אשר בו הגדיר הראב״ע את מהות עולת העוף הנדרשת מן העני מעבר לחטאת העוף.
אחד לחטאת ואחד לעולה: ויאמר רב יצחק כי טעם אחד עולה בעבור שלא תגיע ידו אולי עלה על רוחו מחשבה. והקרוב אלי שהאחד כנגד האמורים והשני חטאת כמשפט.
ואמר ר״א כי טעם אחד לעולה שיקרב על המזבח כנגד האמורין בחטאת הבהמה; ויפה פירש.
אחד לחטאת ואחד לעלה: הואיל ואין לו למזבח בחטאת העוף רק דמה שאינה אכילה לפיכך צריך להביא שנים אחד לחטאת לאכילת הכהן ואחד לעולה לאכילת המזבח.
A standard חטאת has אימורים offered and meat eaten. Birds don’t have אימורים offered (for the philosophical reason of שנזון מן הגזל), so we offer a second bird. But there is one halacha about אימורים:
תניא אמר רבי שמעון: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים כשרים כל הלילה, ואין ממתינים להם עד שתחשך.
And the Meshech Chochma connects the dots:
אמנם לפי פירוש הראב״ע, פותר ר׳ מאיר שמחה את שתי הבעיות שהתעוררו בסוגיתנו זאת של עולת העוף: (א) מדוע בכלל יש תוספת של עולת העוף מעבר לחטאת (ב) מה היתה הסברא (לפי הגירסא שהציגו לפני הרשב״א, ושרבינו ר׳ מאיר שמחה חושב שיש מקום לגירסא זו נגד דעת הרשב״א), שאפשר להביא את עולת העוף בלילה…כלומר, עולת העוף שכולה למזבח מספקת את המקביל לאימורים של חטאת הבהמה…הרי הלכה מפורשת שמקריבים אימורים כל הלילה! לכן עולת העוף הבאה למלא את מקומם של האימורים החסרים, דינה שאפשר להביאה בלילה! קמ״ל ”כמשפט“.
…כך דרכו של רבינו לשלב הלכה (זמן שחיטת קרבן) ומחשבה (טעם קרבן נוסף של עולת העוף) עם פרשנות (אבן עזרא), והיו ליחידה אחת בשלימות התורה של ”שר התורה“!
That is a nice bit of פילפול but I would ask, why? Why is there this emphasis that a חטאת needs both a literal sacrifice, an offering to הקב״ה, and part that is eaten. If it is not eaten, then there is no כפרה. הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. Those two parts are so important that for a bird חטאת, the rules are such that I need two separate birds. Understanding קרבנות is hard for us nowadays, but I kind of get the sacrifice part (see Rabbi Forman on sacrifices).
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אֵלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.
But why the eating? I think it’s worth noting that a קרבן חטאת is brought specifically for a שוגג; a sin caused by negligence.
אמנם הנה כונתו יתברך להעיר אזן עם בני ישראל הקטנים עם הגדולים. ישמרו פן ואל יאמרו ללבבם, אם המצא תמצא בידם חטא שוגג: ”ברוך ה׳ ואעשיר! כי לא ברשע ולא בפשע פעלתי עולה. ולא אתעצב אל לבי על שגגה שיצאה מתחת ידי ואנכי לא ידעתי. ואנכי אדם ולא א־ל שלא אוכל להתעלם או לשכוח כי דרך אנשים לי. וכל עדת ישראל ישגו כי השגגה מצויה בכל אדם.“ והנה יהיו הדברים האלה שומה בפיהם ובלבם להקל מעליהם אשמת דבר כל עון שוגג.
…ע״כ למען ולבעבור הסיר תועה זו מלבנו בא האלקים ויאמר (ויקרא ד:ב): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. לומר הנה ידעתי דרך אנשים, שהוא לדבר ולומר כי יחטאו שוגג מה עשיתי ובמה נחשב הוא…
Negligence, not paying attention, is itself the חטא. It’s much harder to stop doing something if we didn’t do it intentionally in the first place. The lesson of the חטאת is that we need to always be paying attention, to be serving ה׳ even when we’re not serving ה׳. The Ramchal says that we do this by turning even our physical activities into עבודת ה׳. Now I, bringing a קרבן חטאת, am not going to eat it; I’m not going to be rewarded for sinning. I’m going to watch someone else eating it.
והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז״ל (פסחים נט,ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
The עולה is a sacrifice; having done something wrong I have to give something up. The חטאת is the commitment for the future, to eat, as the gemara calls it (מנחות ו,א) משולחן גבוה. Everything we do should be mindful in our עבודת ה׳.