In this week’s parsha, after the sin of the spies, Moshe argues with ה׳ to spare the people:
יא ויאמר ה׳ אל משה עד אנה ינאצני העם הזה; ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו׃ יב אכנו בדבר ואורשנו; ואעשה אתך לגוי גדול ועצום ממנו׃ יג ויאמר משה אל ה׳; ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו׃ יד ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה׳ בקרב העם הזה; אשר עין בעין נראה אתה ה׳ ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה׃ טו והמתה את העם הזה כאיש אחד; ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר׃ טז מבלתי יכלת ה׳ להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם; וישחטם במדבר׃ יז ועתה יגדל נא כח אדנ־י כאשר דברת לאמר׃ יח ה׳ ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׃ יט סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך; וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה׃ כ ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׃
Rabbi Aryeh Klapper points out that it’s hard to figure out what Moshe is arguing. Even if we assume that ה׳ cares about the opinions of the nations, why would they assume He allowed the people to die מבלתי יכלת ה׳?
If we believe that Mosheh’s argument convinces G-d to call off our destruction, despite the theological baggage involved in such a claim, then the task is to construct a psychology of Mitzriyim and Canaanites that G-d would find plausible. We are required to consider what G-d would and would not believe about human reactions.
מבלתי יכלת וגו׳: לְפִי שֶׁיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ חֲזָקִים וְגִבּוֹרִים, וְאֵינוֹ דוֹמֶה פַרְעֹה לִשְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, זֹאת יֹאמְרוּ עַל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת—מִתּוֹךְ שֶׁלֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַהֲבִיאָם—שְׁחָטָם
איך אפשר שיאמרו מצרים כן, שהרי ראו כמה מכות וקריעת ים סוף?
But it seems to me that there is something that the other nations might have thought that would be legitimate grounds for Divine concern. They might have thought that it was G-d’s inability to maintain a living relationship with a people that led to the destruction of the Jews. G-d wished to take the Jews to Canaan; He failed. Maybe that failure was inevitable, and will happen every time He tries. This, I suggest, must be Mosheh Rabbeinu’s real argument, both here and in Shemot.
In other words, the חילול ה׳ that Moshe was evoking was not a lack of Divine power, but a lack of Divine forgiveness. Human beings are by definition fallible, and מבלתי יכלת ה׳ means that the nature of G-d is to never tolerate imperfection. But then the other nations will conclude that there is no point in having a relationship with הקב״ה, since that always ends in tragedy. And so the entire תחלית of creation will be lost.
He adds as an aside that there is "theological baggage involved in such a claim“, that Moshe can ”convince" ה׳. How is it possible to argue with G-d? Who could have such chutzpa? Rav Shimon Shwab has an gevaldik answer, a way of looking at the text that explains this, that puts it all together. He starts with Moshe’s first argument with G-d: he doesn’t want to go to Egypt.
ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם׃
אבל אכתי יקשה איך מלאו לבו של משה רבינו להתווכח עם הקב״ה בטענה של מה שמו, הרי אלקינו שבשמים כל אשר חפץ עשה. וכן יש לתמוה אצל אברהם אבינו שעשה פלילות עם קונו במעשה סדום ואמר (בראשית יח:כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט, איך בא בטענה להקב״ה, ואדרבא בכל עשרה הנסיונות לא הרהר אברהם אבינו אחר מדותיו כלל וכאן התווכח?
וביאור הענין נראה שבאמת הקב״ה למעלה מהשגת כל הנבראים, ואין מקום כלל לקושיא וטענה, ”מי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל“,אבל במקום שכתבה התורה לשון הורדה כלפי מעלה הפירוש הוא שכביכול ירד ה׳ למטה לתוך רשות האדם, ואז מותר לו להאדם לשאול על ההנהגה.
The Torah uses the term וירד ה׳, ”and G-d went down“, frequently, and that certainly carries “theological baggage”.
וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם׃
Onkelos (as is his wont) avoids the anthropomorphism entirely:
וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאִתְפְּרָעָא עַל עוֹבָדֵי קַרְתָּא וּמַגְדְּלָא דִּי בְנוֹ בְּנֵי אֱנָשָׁא
But the expression must have some meaning. Rashi takes it as a lesson to human beings:
וירד ה׳ לראות: לֹא הֻצְרַךְ לְכָךְ, אֶלָּא בָא לְלַמֵּד לְדַיָּנִים שֶׁלֹּא יַרְשִׁיעוּ הַנִּדּוֹן עַד שֶׁיִּרְאוּ וְיָבִינוּ.
And similarly with Avraham:
כ ויאמר ה׳ זעקת סדם ועמרה כי רבה; וחטאתם כי כבדה מאד׃ כא ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה; ואם לא אדעה׃ כב ויפנו משם האנשים וילכו סדמה; ואברהם עודנו עמד לפני ה׳׃ כג ויגש אברהם ויאמר; האף תספה צדיק עם רשע׃
ארדה נא:: לִמֵּד לַדַּיָּנִים שֶׁלֹא יִפְסְקוּ דִינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בִרְאִיָּה, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְפָרָשַׁת הַפַּלָּגָה. דָּבָר אַחֵר, אֵרְדָה נָא לְסוֹף מַעֲשֵׂיהֶם.
But Rav Shwab says that’s not what it means. וירד ה׳ means that ה׳ is telling us, the audience or the reader, that His justice is in fact understandable to human beings, and we have the ability and even the obligation to understand it, and object if we cannot.
והיינו דבמעשה סדום כתיב אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי, שהיתה ירידה לתוך השגת שכל האדם, ומיד וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר; הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע , וכן במצרים כתיב (שמות ג:ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, ואז שפיר יכולים לשאול. והיינו טעמא נמי שאמר משה (שמות ה:כב) לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, שנראה כאילו ח״ו התרעם על ההנהגה, אכן כיון שנאמר וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם נתנה רשות להשיג הענין בשכל האדם ומותר לשאול.
And I would suggest (this is not from Rav Schwab) that this is what inspired Avraham to “discover” ה׳, which was connected to מגדל בבל. There was a וירד ה׳, but no one paid attention. No one but אברהם אבינו.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת, אָמַר תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה. כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם.
And Rav Schwab goes further. ה׳'s “ירידה” is what allows us to learn Torah:
ויובן בזה ענין לימוד התורה בקושיות וישובים על פי דעת האדם, אשר לכאורה יפלא הרי התורה היא שֵׂכֶל אלקי ואיך רשאי האדם לבנות ולסתור בעת עסקו בתורה, ואדרבא עיקר מצות לימוד בזה. והטעם בזה כיון דכתיב (שמות יט:כ) וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי שהיתה הורדה לתוך השגת האדם, ולכן המצוה דווקא להבין ולהשכיל להקשות ולפרק ולפלפל בעמל להגיע לסוף דעתה של ההלכה.
And back to our parsha. Moshe can argue with ה׳ because וירד ה׳ after the 40 days of praying after חטא העגל.
וכן כשגילה הקב״ה י״ג מדות הרחמים למשה רבינו, אף שאין ביד האדם לעמוד על מדותיו של הקב״ה (שמות לג:כ) כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, מ״מ בעת הגלוי היתה בחינת הורדה כדכתיב (שמות לד:ה) וַיֵּרֶד ה׳ בֶּעָנָן, ובאותה שעה העביר הקב״ה כל טובו לפני משה, ואז הבין יותר מכל הנביאים.
ה וירד ה׳ בענן ויתיצב עמו שם; ויקרא בשם ה׳׃ ו ויעבר ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ א־ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת׃ ז נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים׃
That וירד ה׳ was the gift of the שלש עשרה מידות:
וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ; מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה אָמַר לוֹ כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.
And so, in our parsha, Moshe quotes those מידות:
יז ועתה יגדל נא כח אדנ־י כאשר דברת לאמר׃ יח ה׳ ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע; ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים׃
אכן לפי האמת י״ל שכיון שבא בכח י״ג מדות הרחמים של הקב״ה כמו שאמר ”ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים ורב חסד וגו׳“…הותר לו השאלה, שהרי בשעה שגילה הקב״ה למשה מדותיו ית׳ נאמר לשון ”ירידה“…ובהזכירו הי״ג מדות נתעורר אותו הגלוי והותר לו לעשות פלילים עם קונו.
ה׳'s ירידה is what allows us to have a relationship with Him; we have a hope (and a responsibility!) to understand what He wants from us. יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.