This week’s parasha deals with the leadership roles in בני ישראל— מלך, שופט, כהן ונביא. I want to look at the nature of the authority of the נביא.
נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃
אליו תשמעון could mean that if the prophet gives you advice, you need to listen to it, not necessarily that the prophet has the authority to decide הלכה. But the gemara says that they do:
”אליו תשמעון“ אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל. הכל לפי שעה שמע לו.
We know the story of אליהו בהר הכרמל:
לא ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה׳ אליו לאמר ישראל יהיה שמך׃
לב ויבנה את האבנים מזבח בשם ה׳; ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח׃
לג ויערך את העצים; וינתח את הפר וישם על העצים׃
The problem is that he was not allowed to offer a sacrifice on הר הכרמל:
יג השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה׃
יד כי אם במקום אשר יבחר ה׳ באחד שבטיך שם תעלה עלתיך; ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך׃
So we develop this idea of a הוראת שעה of a נביא:
א דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת…ונאמר (דברים ל:יב) ”לא בשמיים היא“ . הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה…
ב אם כן, למה נאמר בתורה (דברים יח:יח) ”נביא אקים להם מקרב אחיהם“—לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם (מלאכי ג,כב) ”זכרו תורת משה עבדי“ . וכן אם ציוונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה—מצוה לשמוע לו…
ג וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה—מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים הראשונים, מפי השמועה: בכול, אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה, כאלייהו בהר הכרמל, שמע לו—חוץ מעבודה זרה. והוא, שיהיה הדבר לפי שעה—כגון אלייהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ…ומפני שהוא נביא, מצוה לשמוע לו; וגם בזה נאמר ”אליו תשמעון“ . ואילו שאלו את אלייהו ואמרו לו, נעקור מה שכתוב בתורה ”פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה“—היה אומר לא, אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת, כמו שציווה משה; אבל אני היום אקריב בחוץ בדבר ה׳, כדי להכחיש נביאי הבעל…
ה במה דברים אמורים, בשאר מצוות; אבל בעבודה זרה—אין שומעין לו, ואפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים…שהרי זה בא להכחיש נבואתו של משה. ולפיכך נדע בוודאי שהוא נביא שקר, וכל שעשה בלאט וכישוף עשה, וייחנק.
Much of this shiur comes from Rav Copperman’s קדושת פשוטו של מקרא.
ארבעה יסודות-תנאים קבע לנו הנשר הגדול בסוגית ”אליהו בהר הכרמל“, ואלה הם:
א) נביא מוחזק—”שנודע לנו שהוא נביא“. ב) הוראת שעה (ולא שינוי קבוע)—”לפי שעה“, ”היום“. ג) למיגדר מילתא—”כדי להכחיש נביאי הבעל“. ד) אינו תופס בסוגית עבודה זרה.
Now, the question is not about the נביא; they cannot make a message from G-d up. The issue is for us, the ones listening to the נביא. If they say, “I have a message from G-d. He commands you do [something]”, are we obligated to obey? Only if the message meets these four criteria.
…אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע״ז, אבל בתנאי שלא יקבע זה לדורות ויאמר שה׳ צוה בזה לעשות כך וכך לדורות עולם, אלא שיצוה הוראת שעה ובזמן מסויים בלבד.
Note that there are two aspects here: הוראת שעה and זמן מסויים בלבד. The latter means that a command that is part of a נבואה is limited in time to that moment only. The הוראת שעה means that the very nature of the decision is for the nonce; it does not create a precedent for future halachic decisions.
This is the הוראת שעה of a נביא. We don’t have any contemporary examples, for obvious reasons, so we look to תנ״ך. However, the only example that is cited is אלייהו בהר הכרמל. Every time הוראת שעה is mentioned, it has to end with כגון אליהו בהר הכרמל. But it seems that there are other examples in תנ״ך. For instance, when Elisha tells Judah and Israel to go to war with Moav, he says:
יח ונקל זאת בעיני ה׳; ונתן את מואב בידכם׃
יט והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו; וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים׃
But that violates a halachah in this week’s parasha:
יט כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת; כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור׃
כ רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת; ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה׃
The Radak says that it might have been a prophetic הוראת שעה, but חז״ל went out of their way to interpret it differently:
וכל עץ טוב תפילו: …ואפשר שהיתה מצוה לשעה כאליהו בהר הכרמל …ובדרש כשאמר להם הנביא וכל עץ טוב תפילו אמרו לו הרי הוא אומר לא תשחית את עצה ואתה אומר כן אמר להם על שאר האומות נאמרה זה אבל אומה זו נקלה ונבזה לפני ה׳…
וְעוֹד אָמַר לָהֶם, הַמּוֹאָבִים בְּיֶדְכֶם: וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם, וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, אָמְרוּ לוֹ הַתּוֹרָה אָמְרָה: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, וְאַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אָמַר לָהֶם עַל כָּל הָאֻמּוֹת צִוָּה דָּבָר זֶה, וְזוֹ קַלָּה וּבְזוּיָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה׳ וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם, שֶׁאָמַר (דברים כג:ז): לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, אֵלּוּ אִילָנוֹת טוֹבוֹת.
[I]n the Talmud, the objection of “not in Heaven” is never allowed to go unanswered; the rejoinder is usually: such was the halakhah or custom of old, and the prophet(s) merely restored what had fallen into disuse or been forgotten…
Dr. Elman’s article analyzes Reb Zadok’s view of נבואה in the time of the first בית המקדש, that it was so common that no one asked a halachic question; they went to the local נביא for a פסק. It was only after the חורבן and the loss of prophecy that תורה שבעל פה as a human, intellectual, process came into its own. But we don’t see any of that in the record of the first בית המקדש, the books of נביאים and כתובים. Why not? Because that is the meaning of הוראת שעה:
הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה.
The הוראת שעה of a נביא by definition does not create a precedent. There is nothing to learn from it. Therefore, it has no place in ספרי נבואה.
So why is אליהו בהר הכרמל different? Because it really is part of the halacha, not of נבואה, but of קרבנות, of שחוטי חוץ.
אמר ר׳ יוסי בן חנינה: אין הבמה ניתרת אלא בנביא. מה טעמא? ”השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגומר“ ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות. א״ר שמלאי: דבירא א״ל (מלכים א יח:לו) ”ובדברך עשיתי“—ובדיבורך עשיתי.
בכל מקום אשר תראה: אֲשֶׁר יַעֲלֶה בְּלִבְּךָ, אֲבָל אַתָּה מַקְרִיב עַ״פִּ נָבִיא, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל.
Similarly,
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם; לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה׃
תדרשו, דרוש על פי הנביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת״ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח״כ יאמר לך נביא.
The centralization of עבודה, the establishment of a בית המקדש and any exceptions to that centralization, need to be done על פי נביא. It is inherently an exception to לא בשמים היא. Why? The משך חכמה says it’s connected to the purpose of the קרבנות. There is a famous argument between Rambam and Ramban about the underlying purpose of the קרבנות. Rambam says it was to wean בני ישראל from idolatrous practices; they were used to sacrifices, so ה׳ allowed them but kept them limited. Ramban says that sacrifices have inherent value, which is an appealing thought, but there is a midrash that supports Rambam’s view:
רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁגַּס לִבּוֹ עָלָיו וְהָיָה לָמֵד לֶאֱכֹל בְּשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ זֶה יִהְיֶה תָּדִיר עַל שֻׁלְחָנִי וּמֵעַצְמוֹ הוּא גָדוּר, כָּךְ לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהוּטִים אַחַר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּמִצְרַיִם וְהָיוּ מְבִיאִים קָרְבָּנֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, דִּכְתִיב (ויקרא יז:ז): וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִים, וְאֵין שְׂעִירִים אֵלּוּ אֶלָּא שֵׁדִים…אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִהְיוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי בְּכָל עֵת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְהֵן נִפְרָשִׁים מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם נִיצוֹלִים.
The משך חכמה says both are correct, but it’s only the sacrifices in the בית המקדש that have real value:
הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות. המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מעבודה זרה; והרמב״ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות; והוא ענין עלעקטרי רוחני, אשר בפועלות הכהן יעשה גבהות בעולמים שונים, כידוע. ואולי יש להכריע: כי קרבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל, לכן צוה כי יקטרו לשם שמים; לא כן קרבנות בית המקדש, המה ודאי לקרב העומות ולחבר דודים…ומקור לזה, הוא, דתנו בריש פרת חטאת (משנה זבחים יד:י) אין ריח ניחוח בבמה קטנה—הרי דקדשי במה אינם לריח ניחוח.
So שחוטי חוץ have a “taste” of עבודה זרה. A נביא should not be believed if they say that ה׳ said to offer on a במה. ה׳ would never do such a thing. The halachic דרש on בכל מקום אשר תראה tells us that this is not so, that ה׳ may send a נבואה mandating a במה.
והביאור כי לכל מצוה להוראת שעה מצוה לשמוע לנביא; רק בע״ז אף לצורך שעה קלה אין שומעין…נמצא טעם הבמות שלא יבואו לעבוד ע״ז וכדרך כל מקטירים בגגות ובשדות, וכיון דאיכא בזה דררא דחשש ע״ז בזה לא היו שומעין אף לנביא מוחזק ובהוראת שעה אם לא כדאמרו ע״ז יבמות (דף צ,ב) למיגדר מילתא שאני.
And this is because the very existence of נבואה reflects a weakness in our קבלת התורה and our relationship with הקב״ה:
טו נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה׳ אלקיך; אליו תשמעון׃
טז ככל אשר שאלת מעם ה׳ אלקיך בחרב ביום הקהל לאמר; לא אסף לשמע את קול ה׳ אלקי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות׃
יז ויאמר ה׳ אלי; היטיבו אשר דברו׃
יח נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך; ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו׃
וזה שאמר ”אליו תשמעון“, אפילו לעבור על מצוה אחת שבתורה כאליהו בהר הכרמל, משום שכל התורה שמעו מפי משה, לכן יכולה להעקר לשעה עפ״י נביא שגם הוא נביא כמוהו בשתוף השם, אבל ”אנכי“ ו”לא יהיה לך“ ששמעו בעצמם מפי הגבורה אין נביא רשאי לעקור בעבו״ז אפילו לשעה…וזה הוא ”הטיבו אשר דברו“, שאם שמעו הכל מפי הגבורה לא היה יכול אליהו לזבוח בהר הכרמל ושאר נביאים. ודו״ק.
נבואה and במות are both concessions to human frailty. The הוראת שעה of a נביא is ה׳ telling us that, even though the Torah was supposed to be given to us, and we should determine what it means, we never actually received it completely. Sometimes ה׳ needs to give us a nudge to push us back on track, and will send a נביא למיגדר מילתא.