Last week we talked about Elisha’s prophecy about the war of יהוֹרָם king of ישראל and יְהוֹשָׁפָט king of יהודה against מֵישַׁע king of מואב:
יח ונקל זאת בעיני ה׳; ונתן את מואב בידכם׃
יט והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו; וכל החלקה הטובה תכאבו באבנים׃
And how it violated the mitzvah of בל תשחית:
יט כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת; כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור׃
כ רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת; ובנית מצור על העיר אשר הוא עשה עמך מלחמה עד רדתה׃
And the midrash said that this was not a הוראת שעה, but a specific halachic aspect of בל תשחית:
וְעוֹד אָמַר לָהֶם, הַמּוֹאָבִים בְּיֶדְכֶם: וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם, וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, אָמְרוּ לוֹ הַתּוֹרָה אָמְרָה: לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ, וְאַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אָמַר לָהֶם עַל כָּל הָאֻמּוֹת צִוָּה דָּבָר זֶה, וְזוֹ קַלָּה וּבְזוּיָה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה׳ וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם, שֶׁאָמַר (דברים כג:ז): לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם, אֵלּוּ אִילָנוֹת טוֹבוֹת.
And I have to admit that the Rambam says I was wrong; Elisha’s command was a הוראת שעה of a נביא:
וכמו שעשה אלישע, בצוותו להלחם עם מואב, להכרית כל עץ עושה פרי, כמו שאמר, ”וכל עץ טוב תפילו“. והשם מנענו מלעשות כן, באומרו, ”לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן“. ואילו שאלו את אלישע אם בטלה המצווה הזאת, ואם הותר לנו בעתיד לכרות האילנות העושות פרי כשנצור על עיר, היה אומר שאינו מותר, אבל זה המעשה נעשה עתה לעניין צורך.
But either way, why is מואב so קַלָּה וּבְזוּיָה that it warrants (once or always) ecological devastation? The mitzvah about עמון and מואב is from this week’s parasha:
ד לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳; גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם׃ ה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים; ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך׃ ו ולא אבה ה׳ אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה; כי אהבך ה׳ אלקיך׃ ז לא תדרש שלמם וטבתם כל ימיך לעולם׃
Now, אשר שכר עליך את בלעם is bad, but that was מואב, not עמון (and both are part of this exclusion); the other half of their sin, אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, isn’t good, but it doesn’t sound that bad. But a lack of חסד means that they cannot be part of כנסת ישראל:
שלשה סימנים יש באומה זו [רש״י: ישראל]: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים…כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו.
וְכֵן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים אוֹ אַכְזָרִיּוּת וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד חוֹשְׁשִׁין לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא. שֶׁסִּימָנֵי יִשְׂרָאֵל הָאֻמָּה הַקְּדוֹשָׁה בַּיְשָׁנִין רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים.
So I can understand לא יבא…בקהל ה׳; such people can’t marry in (and the exceptions, like רות, have to be paragons of חסד). But this is much more severe than not marrying in: לא תדרש שלמם וטבתם. And it’s not a cultural genocide (ethnocide?) mitzvah like Amalek. It’s if you go to war, wipe out their environment.
This shiur is based on insight from Rav Medan. Where do עמון and מואב come from?
ל ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער; וישב במערה הוא ושתי בנתיו׃ לא ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן; ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ׃ לב לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו; ונחיה מאבינו זרע׃ לג ותשקין את אביהן יין בלילה הוא; ותבא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה׃ לד ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי; נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע׃ לה ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין; ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא ידע בשכבה ובקמה׃ לו ותהרין שתי בנות לוט מאביהן׃ לז ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב; הוא אבי מואב עד היום׃ לח והצעירה גם הוא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי; הוא אבי בני עמון עד היום׃
This sounds like a terrible thing, but the gemara calls it a עבירה לשמה, a sin for the sake of Heaven:
אמר ר״נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה…א״ר חייא בר אבין א״ר יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות [רש״י: עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא אתת בישראל עד רחבעם דהוה מנעמה העמונית].
לא נתפרש בחז״ל מה מצווה עשו בנות לוט…דומה שהאמור ”ואיש אין בארץ לבוא עלינו“ מפרש את התעלומה. (דברים, כה:ה) ”יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה“. דוק ותשכח: בכל מקום אחר בתורה נאמר ”לבוא אל“ ולא ”לבוא על“ . הווי אומר, הפרשה כולה אינה אלא פרשת ייבום.
In other words, איש אין בארץ לבוא עלינו doesn’t mean, “there are no men left in the world”, but “there are no men for us”. We have to fulfill this idea of יבום, and no one will want to. We need to take matters into our own hands.
But יבום for what? What is יבום?
ה כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר; יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה׃
ו והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת; ולא ימחה שמו מישראל׃
ויבם אותה והקם זרע לאחיך: הבן יקרא על שם המת, לשון רש״י. ואין זה אמת…אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע. והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו, ואחריו הקרוב במשפחה, כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת…וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים רצה הקב״ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם…וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה—באותם שלא יהיה בהם איסור השאר—וקראו אותו גאולה. וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות והמשכיל יבין.
They are going to fulfill the mitzvah of spiritual יבום for all of סדום! They will make sure that סדום and עמורה are not forgotten: ולא ימחה שמו. It’s an amazing thought. And they succeed. That one city of צוער that was left of the ערי הככר became a major city of מואב. There were 5 cities:
עשו מלחמה את ברע מלך סדם ואת ברשע מלך עמרה; שנאב מלך אדמה ושמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צער׃
And all of them would have been destroyed:
כד וה׳ המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש; מאת ה׳ מן השמים׃
כה ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה׃
But צוער was saved. Moshe doesn’t list it when describing the destruction of סדום:
גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב; כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו׃
It survived because Lot prayed for it:
יח ויאמר לוט אלהם; אל נא אדנ־י׃
יט הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי; ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי׃
כ הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והוא מצער; אמלטה נא שמה הלא מצער הוא ותחי נפשי׃
כא ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה; לבלתי הפכי את העיר אשר דברת׃
כב מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה; על כן קרא שם העיר צוער׃
And what happens to צוער? It is where מואב settles:
לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה; כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ׃
כי בריחיה, הבורחים של מואב והם עגלת שלישיה, מעגל וחברת השלישים והגבורים של מואב, יברחו עד צוער ולא ילחמו, כי עת ילחמו אני מודיעם כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו, הגבור אשר יפלט מן המלחמה וינצל, יען כי דרך חורנים, שהיה בבקעה לפני המעלה ושם היה שדה המערכה, שם זעקת שבר יעערו, כי יפלו לפני אויביהם, ולכן טוב יותר שיברחו לצוער ולא ילחמו כלל, כ״ז זעקת לב הנביא וקריאתו לגבורי מואב
עמון and מואב are the spiritual heirs, the בני יבום, of סדום and עמורה. Why were סדום and עמורה destroyed?
רַבִּי מְנַחֲמָא מִשֵּׁם רַבִּי בֵּיבַי: כָּךְ הִתְנוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם בֵּינֵיהֶם, אָמְרוּ, כָּל אַכְסַנְיָא שֶׁהוּא בָּא לְכָאן יְהוּ בּוֹעֲלִים אוֹתוֹ וְנוֹטְלִים אֶת מָמוֹנוֹ
מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נְעָרוֹת שֶׁיָּרְדוּ לִשְׁתּוֹת וּלְמַלֹאת מַיִם, אָמְרָה אַחַת לַחֲבֶרְתָּה לָמָּה פָּנַיִךְ חוֹלָנִיּוֹת, אָמְרָה לָהּ כָּלוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ וּכְבָר הִיא נְטוּיָה לָמוּת, מֶה עָשְׂתָה מִלְּאָה אֶת הַכַּד קֶמַח וְהֶחְלִיפוּ נָטְלָה זוֹ מַה שֶּׁבְּיַד זוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בָּהּ נְטָלוּהָ וְשָׂרְפוּ אוֹתָהּ.
כי הוה מתרמי להו עניא יהבו ליה כל חד וחד דינרא, וכתיב שמיה עליה. וריפתא לא הוו ממטי ליה. כי הוה מית אתי כל חד וחד שקיל דידיה…
הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא. איגלאי מלתא, שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא זיבורי ואכלוה.
סדום was defined as a society that actively suppressed גמילות חסדים:
האומר שלי שלי, ושלך שלך—זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום.
“האומר: שלי שלי ושלך שלך—זו מידה בינונית”: חברה שיחידיה (“האומר”, לשון יחיד) אומרים: “שלי שלי ושלך שלך”—כל אחד יעשה רק לביתו שלו, היא חברה שמידותיה ”בינוניות“ המה, שכן בחברה טובה כל אדם מוכן לתת משלו גם לאחרים ואינו שומר כל ממונו רק לטובת עצמו.
אבל “יש אומרים”—לשון רבים—כאשר מידה זו של אנוכיות הופכת להיות נחלת הכלל, הרי ”זו מידת סדום“. חברה כזו אינה יכולה לעמוד ולהתקיים אפילו שעה אחת.
Moav and Ammon were the descendants of Lot, who was an adopted son of both Abraham and of סדום . They had a choice to make. They could redeem סדום and be paragons of חסד or continue in סדום's path of רעים וחטאים. They chose poorly: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. And the war with which we started this shiur makes that clear:
כו וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה; ויקח אותו שבע מאות איש שלף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו׃
כז ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה ויהי קצף גדול על ישראל; ויסעו מעליו וישבו לארץ׃
And עמון and מואב will suffer the fate of סדום and עמורה:
ח שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם׃
ט לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה׳ צְבָאוֹ־ת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם; שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם׃