This week’s parasha includes the mitzvah of וידוי מעשר:
יב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר; ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו׃ יג ואמרת לפני ה׳ אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני; לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי׃ יד לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת; שמעתי בקול ה׳ אלקי עשיתי ככל אשר צויתני׃ טו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש׃
On the third and sixth years of the seven-year מעשר cycle, the farmer has to do an accounting and make sure all their מתנות have been given appropriately, and then publicly declare this in the בית המקדש. Part of the declaration is לא שכחתי. What does that mean? What does that add to the declaration that “I did the mitzvot”? Rashi explains:
לא שכחתי: מִלְּבָרֶכְךָ עַל הַפְרָשַׁת מַעַשְׂרוֹת.
The commentators on Rashi are bothered by this, since ברכות are דרבנן. Is the Torah really obligating a ברכה?
לא שכחתי מלברך על הפרשת המעשר: פירוש, שלא שכחתי מלשבחך על הפרשת המעשרות, שנתתי המעשרות לשם הקדוש ברוך הוא, ונתתי אותם באהבה, ושבחתי עליו הקדוש ברוך הוא. זה פירוש ”ולא שכחתי מלברך על הפרשת המעשרות“. שאין לפרש ברכה על פה, דהוי רק מדרבנן.
But the Sifrei (and more explicitly, the gemara) says that there are two different things here, הזכיר שמך and לברכך:
ולא שכחתי: לא שכחתי מהזכיר שמך ולברכך.
דְּתַנְיָא: ”לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי“: לֹא עָבַרְתִּי—מִלְּבָרֶכְךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי—מִלְּהַזְכִּיר שִׁמְךָ עָלָיו.
מלברכך: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר.
So is ברכת מעשר really מדאורייתא? Sort of. Rav Kamenetsky explains:
הרי מפורש בדברי רש״י שכוונתו על ברכה ממש ודלא כדברי המפרשים…
והנה בעיקר דברי הברייתא שדרשה פסוק זה לענין הברכה נראה דהוא משום דהברייתא דקדקה בלשון ”לא עברתי ממצותיך“, דמשמע דיש כאן עבירה במה שעושה המצוה—דהא שם עבירה חלה על מה שעבר בקום ועשה, וא״כ מה זה שהוא מודה ולא שכחתי דמשמע שהוא שוכח מלעשות איזה דבר, ולפיכך פירשה הברייתא שעשה מצות הפרשת תרומה אבל לא בירך. אלא דלכאורה עדיין אין כאן מעשה עבירה אלא חסרון בשלימות מעשה המצוה, ורואין אנו מזה דעשיית מצוה בלא ברכה ה״ז עבירה, דכמו בנהנה ולא בירך הרי הוא מועל, כמו כן בעשה מצוה ולא בירך נחשבת עשיית מצוה כזו כמעשה עבירה.
It is an עבירה, literally a sin, to do a mitzvah without a ברכה! We can understand the need for saying a ברכה before eating (the ברכת הנהנין):
דתנו רבנן (ויקרא יט:כד-כה) [וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ] קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳׃ [וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ]. מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר ר״ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך…הא תינח כל דבר נטיעה. דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה? אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה…ת״ר ואסור לו לאדם שיהנה מן העוה״ז בלא ברכה, וכל הנהנה מן העוה״ז בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם. ילך אצל חכם?! מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא! אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה.
ר׳ לוי רמי: כתיב (תהילים כד:א) לה׳ הארץ ומלואה, וכתיב (תהילים קטו) השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.
In other words, even though the actual text we say as ברכות הנהנין were written by the רבנן, the concept of praising ה׳ for his gifts is a סברא, a logical consequence of believing in ה׳. There isn’t a specific לא תעשה here; it’s more of a “meta-mitzvah” like קבלת עול שמים. But taking advantage of the world without acknowledging הקב״ה is wrong, an “עבירה”. It means our understanding of ה׳ as creator of the universe is lacking.
Rav Kamenetsky’s insight is that doing mitzvot requires acknowledging הקב״ה as well. Even though we say (ראש השנה כח,א) מצוות לאו ליהנות ניתנו, the ability to do mitzvot is a privilege.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב:כא) ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.
מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה.
And therefore we should thank ה׳ for that opportunity, just as we thank Him for the food that we eat.
Rav Kamenetsky adds another point about the mitzvot that we do. He cites a mishna about giving תרומה:
חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הָאִלֵּם, וְהַשִּׁכּוֹר, וְהֶעָרוֹם, וְהַסּוּמָא, וּבַעַל קֶרִי. לֹא יִתְרֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה.
יש מהן מפני הברכה ויש מהן שאין יכולין לתרום מן המובחר. האילם והערום ובעל קרי מפני הברכה; הסומא והשוטה והשיכור שאין יכולין לתרום מן המובחר.
If you are in a position where you cannot say a ברכה, then לכתחילה you should not separate תרומה. The lack of a ברכה expresses a flaw in the mitzvah itself, especially if the act of the mitzvah has its own benefits.
ולפיכך נ״ל לבאר דבאמת ישנן מצוות שמלבד קיום המצוה עושה הוא ג״כ איזו חלות—כמו שחיטה, שמלבד קיום המצוה ג״כ מכשיר את בשר הבהמה לאכילה ומוציאה מידי איסור נבילה, וכן טבילה, וגם הפרשת תרומה. ובאמת בהפרשת תרומה ישנם ב׳ מעשים בבת אחת, והיינו להוציא התבואה מאיסור טבל, ובזה סגי בחטה א׳ שפוטרת את הכרי, אבל יש כאן מצוה אחרת והיא ליתן לכהן מתנת תרומה…והנה ודוי מעשר הוא על מצות הנתינה וכמש״כ בתורה , אבל כשהלה תורם אין אנו יודעין אם כוונתו רק להתיר את התבואה ולפיכך תרם…אבל על הכשר זה בלבד לא היה צריך לברך, ולפיכך הברכה מבררת כונת התורם, ולפיכך כשהוא מתוודה ואומר וגם נתתי ללוי מוסיף ואומר ולא שכחתי מלברך, והיינו שהפרשתה היתה כדי ליתנה לכהן וללוי.
Even if מצוות אינן צריכים כוונה, you should not only have כוונה to do the mitzvah, you should verbally express that intention, and thank ה׳ for giving you the opportunity to perform His will. Anything less is like an act of מעילה, stealing from הקב״ה.
מי שהדת הוא כלי-שרת בעיניו, הרי זה פוגם בקדושתה, משחיך זוהרה, מטאה במחשבה זרה. עני שה מדבר על הדת, ואיננו יודע כי כבר חמקה-עברה ממנו.
To treat any mitzvah as a means to an end (even as a means to another mitzvah) is עברתי ממצותיך, and that mitzvah כבר חמקה-עברה ממנו.
And that explains a halachic concept in ברכות:
דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא (שמואל ב יח:כג) וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי. אביי אמר: מהכא (בראשית לג:ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם.
ולפ״ז אפשר דלפיכך נקטו חז״ל לשון ”עובר לעשייתן“ לענין ברכות, דלכאורה הו״ל לומר ”קודם לעשייתן“, אבל מכיון שנתבאר שממקרא זה דלא עברתי ילפינן דלא שכחתי שמברך , ודו״ק בזה.
So I end up at my happy place: a nice halachic pun. When doing a mitzvah, you can be עובר לעשייתן or עובר בעשייתן. It’s all in how we express ourselves.