This is largely based on Rabbanit Sharon Rimon’s Orla and Reishit.
This week’s parsha includes the mitzvot of ערלה and נטע רבעי:
כג וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו; שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל׃ כד ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה׳׃ כה ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו; אני ה׳ אלקיכם׃
The idea that part of the produce should be dedicated to ה׳, to show that we acknowledge that ה׳ provides for us, is common in the Torah. But this is different: it’s not the first fruits which are קדש הלולים לה׳; it’s the fourth year. That’s odd. Compare another halacha that applies כי תבוא אל הארץ:
א והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה; וירשתה וישבת בה׃ ב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה׳ אלקיך נתן לך ושמת בטנא; והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם׃
The Ramban gives a practical reason: trees just don’t produce much fruit for the first years:
וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה׳ מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה׳ והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה׳ והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים ואמת הדבר.
In other words, נטע רבעי is the first crop, and that is dedicated to ה׳.
But some fruit does grow in those first three years, and the Torah says ערלתם ערלתו את פריו: you will surely make the fruit ערל, literally uncircumcised. It may look like fruit, but you are to consider it still sealed up, still in the bud.
וערלתם ערלתו את פריו ”ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתר מליהנות בו“, לשון רש״י, ויפה פירש. ואם כן, יהיה: (יחזקאל מד:ט): עֶרֶל לֵב—סגור לב…וכן (ירמיהו ו:י): עֲרֵלָה אׇזְנָם—שהיא סגורה ואטומה, אין הקול נכנס בה. ו(שמות ו:יב): עֲרַל שְׂפָתָיִם—סגור שפתים…והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים, לאסרו בהנאה. ולא יאמר כן בשאר אסורי הנאה, כי ביאת הפרי בתחילתו יקרא פתיחה, כמו שאמר (שיר השירים ז:יג): פִּתַּח הַסְּמָדַר. ולכך אמר ”שלש שנים יהיה לכם ערלים“, כאילו הפירות סגורים באילנות, לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר.
But still we have the question about the first three years. Why make them ערלה, forbidden, something to be discarded. If there is fruit, bring it to Jerusalem! The Rambam looks at the context of this law. The other halachot in this paragraph are largely about magic and superstitious practices:
כו לא תאכלו על הדם; לא תנחשו ולא תעוננו׃…לא אל תפנו אל האבת ואל הידענים אל תבקשו לטמאה בהם; אני ה׳ אלקיכם׃
…The ancient pagans…performed many acts of sorcery. They wanted this to be readied by each person, such that when he planted a fruit tree, he would scatter some rotten remains of that same fruit, and then the tree would grow quickly and produce fruit within a shorter time than usual. They maintained that this was a wondrous matter, belonging to the realm of sorcery, to accelerate the bearing of fruit. And we have already explained and stated that the Torah keeps distant from all of those acts of sorcery. Therefore the Torah forbids all that the fruit trees produce for three years from the time of their planting, such that there is no need to accelerate their growth… By the end of three years, most fruit trees in Eretz Yisrael produce fruit on their own, and they have no need for that act of sorcery…
In other words, don’t expect that you will have a fruit crop in those first years. Don’t try to accelerate the process by forbidden means, thinking you will do something good and get to bring קדש הלולים לה׳ a year earlier. Trying to push it will only lead to תפנו אל האבת ואל הידענים and תבקשו לטמאה בהם. ערלה and נטע רבעי are lessons in patience, סבלנות.
But that brings up one of my favorite topics. There are two ways to try to accelerate the growth of your crops: magic and science. The problem is that, when we use them, we can’t tell the difference:
Any sufficiently advanced technology is indistinguishable from magic
And the תפארת ישראל uses this principle (a hundred years before Arthur C. Clarke) to explain the name of the לשכת הפרוה, the chamber in the בית המקדש that had a mikvah on its roof:
[לִשְׁכַּת הַפַּרְוָה] עַל גַּגָּהּ הָיָה בֵית הַטְּבִילָה לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. והעלו המים להגג ע״י סילונות מעשה אמן [וואססער קונסט בל״א], באופן שלא יהיו שאובין. ונקראת הלשכה הזאת ע״ש האדם שבנאה באומנות נפלאה וגדולה, להעלות המים תוך עובי כתליה, עד שהיה נראה כאילו בנאה והעלה בה המים בכשוף. כך נ״ל פי׳ הש״ס (יומא לה,א) פרוה אמגושי. וזה, כדי שלא תקשה קושית רתוי״ט דהאיך יקיימו בביהמ״ק בניין שעשה בכישוף.
If I told you I had a magic mirror, that when I waved my hands over it in just the right way, it would predict tomorrow’s weather, would that be ניחוש? If I told you that there was an icon engraved on the back of my mirror, of a partially eaten apple, would that change the הלכה? The problem is that we use things today that we completely don’t understand. Everything in my life is indistinguishable from magic. I have no way of knowing if Foxconn is trapping demons by sacrificing goats at the full moon in order to create my iPad, and I have no way of telling. There certainly isn’t any logic here. The דרשות הר״ן י״ב (which is too long to bring here but well worth looking at inside) explains that the איסור of לא תנחשו ולא תעוננו is about attitude. What do I think is going on? Do I think my omen is a result of the mechanical application of the laws of nature, or is there mystical control of the forces of טומאה that gives it its power? The reality itself underlying it can’t be the determining factor, since I have no way of knowing that, and (קידושין נד,א) לא ניתנה תורה למלאכי השרת.
That is an important distinction between permissible technology and forbidden magic. But, pace Rambam, that distinction doesn’t apply here. Whether I improve my ערלה crop with magic or technology, it is still forbidden.
Perhaps the very attempt on man’s part to accelerate the production of fruit is a negative phenomenon. While God has given man the right to “improve” the world, through technological advances, there are still areas in which the Torah limits us and forbids certain actions, even though they appear to us to further the aims of perfecting the world. One example is the prohibition of kilayim—the cross-fertilization of different species. While we might imagine that a certain procedure of crossbreeding would improve the livestock or agricultural produce involved, G-d tells us that such procedures are improper.
The same would appear to apply to orla. Left to grow naturally, a tree does not generally produce plentiful, high-quality fruit during its first three years. Perhaps man may become capable of performing some sort of procedure that would cause fruit to appear earlier, and perhaps this would appear to him as an improvement and enhancement, but the Torah tells us that this would not be proper. Therefore, the fruit of the first three years should not be consumed.
At least when it comes to trees, there is value in the waiting.
That’s a nice lesson, but why trees? The Sfas Emes makes a chassidic connection to a midrash:
וכי תבאו אל הארץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, הדא הוא דכתיב (משלי ג:יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ… רב הונא בשם רבי בנימין בן לוי אמר, משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא. אמר לו: אבא, מתירא אני בדרך מהלסטים ובים מפני אפירטין! מה עשה אביו? נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ונתנה לבנו, ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתירא משום בריה. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמר לישראל בני עסקו בתורה ואין אתם מתיראים משום אמה.
Gawaine frowned. “Then it wasn’t a magic word after all?” he asked.
“Of course not,” said the Headmaster, “you ought to be too old for such foolishness. There isn’t any such thing as a magic word.”
“But you told me it was magic,” protested Gawaine. “You said it was magic and now you say it isn’t.”
“It wasn’t magic in a literal sense,” answered the Headmaster, “but it was much more wonderful than that. The word gave you confidence. It took away your fears. If I hadn’t told you that you might have been killed the very first time. It was your battle-ax did the trick.”
But that doesn’t sound like the message of the midrash. What sort of amulet on a stick will protect us? The answer is the combination of the two “trees”: the practical one of נְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל and the spiritual one of עֵץ חַיִּים הִיא.
במד׳ וכי תבואו כו׳ ונטעתם כו׳ עץ חיים היא כו׳. כי חיי עולם נטע הוא תורה שבע״פ המשכת כח התורה במעשה. וז״ש (משנה אבות ב:ב) יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. שזה יותר יגיעה מתורה…והוא היגיעה לחבר שניהם מעשה גשמי עם הקדושה שהיא חיות הפנימיות. שבכ״ד יש חיות מהתורה כמ״ש באורייתא ברא קוב״ה עלמא. וכן שמעתי מאא״ז מו״ר ז״ל על שהיה קשה לישראל לכנוס לא״י שהיה עבודה רבה כנ״ל ע״ש. שבמדבר היה רק תורה ובא״י היה יגיעת שניהם…
The Sfas Emes is proposing that in both material and spiritual matters, the effort itself is valuable. Taking shortcuts to avoid יגיעה will lead to עון, and that is the lesson of ערלה. Work for those three years, express appreciation to הקב״ה in the fourth, and the fifth will allow you להוסיף לכם תבואתו.