This shiur is dedicated in memory of my father, אבי מורי רב מאיר בן דוד עזריאל ע״ה, whose eighteenth yahrzeit is this כז תמוז.
This week’s parsha deals with בנות צלפחד and Moshe’s response:
א ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף; ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה׃…ג אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קרח; כי בחטאו מת ובנים לא היו לו׃…
ו ויאמר ה׳ אל משה לאמר׃ ז כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם; והעברת את נחלת אביהן להן׃ ח ואל בני ישראל תדבר לאמר; איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו׃…
יב ויאמר ה׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה; וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל׃ יג וראיתה אתה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך׃…
טו וידבר משה אל ה׳ לאמר׃ טז יפקד ה׳ אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה׃ יז אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם; ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רעה׃ יח ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו; וסמכת את ידך עליו׃ יט והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה; וצויתה אתו לעיניהם׃ כ ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל׃
Rav Shimon Schwab is bothered by a pair of Rashis:
וידבר משה אל ה׳ וגו׳: להודיע שבחן של צדיקים, כשנפטרים מן העולם מניחים צרכן, ועוסקין בצרכי צבור.
יפקד ה׳: כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי—שיירשו בני את גדלתי. אמר לו הקב״ה: לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע לטל שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה (משלי כז:יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ.
Now, these are from different midrashic sources; the first from Sifrei and the second from Tanchuma (and Bamidbar Rabba), so it is not unusual that they would have different interpretations. But what is Rashi thinking, bringing both of them?
ולכאורה יש כאן סתירה גדולה שבתחלת הפרשה מודיע לנו הכתוב שבחו של משה רבינו שלא עסק בצרכיו אלא בצרכי צבור, ואחר ששמע שבנותיו של צלפחד ירשו נחלתו נראה שהתחרט בהנהגתו חס ושלום ורצה להתעסק בצרכיו. ויותר יפלא היאך עלה בדעתו של משה רבינו העניו מכל אדם, שהגיע זמן שבניו ירשו גדולתו, שתוכן דבור גדולתיי נשמעת כדברי גאוה. וגם איך אמר אתבע ”צרכי“ כאילו כל מאויר היא טובת עצמו ואינו מתחשב ח״ו עם טובת כלל ישראל?
Rav Schwab proposes an interesting answer. First, the “שבח” in Moshe’s response is that he doesn’t immediately pray for himself, but looks at who will lead the people after he is gone:
להודיע שבחן של צדיקים: ר״ל למה אמר משה ענין זה ולא התפלל שיכנס.
So even asking about his sons is in fact thinking about the people more than himself.
And his prayer for ירשו בני את גדלתי isn’t about them assuming his position. Moshe knows the halacha:
טו שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלקיך בו; מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא׃…כ לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל׃
הוא ובניו: שאם מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל, שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל. כל זמן שהם בקרב ישראל—בנו עומד תחתיו.
כל הקודם בנחלה קודם בשררה ובלבד שינהג כמנהג אבותיו.
כשימות המלך, או כוהן גדול, או אחד משאר הממונים—מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם בנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה.
So Moshe is not asking that his sons take over for him. He knows that they will take over; that’s the natural response. But he also knows that his sons are not at his level; they aren’t really worthy of leadership. We dealt with this in detail in פרשת משפטים תשע״ד; the midrash criticizes them for not following in their father’s footsteps:
בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב״ה: נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה; יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך.
And his sons remained “plain” לווים:
יג בני עמרם אהרן ומשה; ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד עולם׃ יד ומשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי׃
But Moshe is ענו מכל אדם. He doesn’t think that he had been worthy of leadership 40 years before; he was just in the right place and the right time, and ה׳ gave him the ability to lead.
Some are born great, some achieve greatness, and others have greatness thrust upon them.
יא ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה; וכי אוציא את בני ישראל ממצרים׃ יב ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך; בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה׃
So Moshe’s prayer is ירשו בני את גדלתי: that ה׳ grant them the same greatness that he was granted. אתבע צרכי means he is asking ה׳ to reassure him that the people will not be left כצאן אשר אין להם רעה. Moshe is asking for the peace of mind of knowing that the people will not be left with inadequate leadership.
ובענותנותו שפט משה רבינו שהיות שגם גדולתו בתור מנהיג ישראל לא בא מכוחו ועוצם ידו וגודל חכמתו, אלא היה כולו מתנה מאת הקב״ה, על כן חשב שגם אחר פטירתו מן העולם ינתן משמים גם לבניו כח ירושה בענינים אלו, ויושפע להם ממרום רוח כח ההנהגה. וזהו שפירש רש״י כאן ”אלקי הרוחות“ למה נאמר (ולא נאמר אלקי השמים ואלקי הארץ)?
אלקי הרוחת: למה נאמר? אמר לפניו, רבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו
Israel’s Prime Minister Golda Meir quietly pulled President Richard Nixon aside and insisted that her job was much more difficult than his.
“You may be the president of 250 million people,” she said, “but I’m the prime minister of 5 million prime ministers.”
וכיון שצריך שיהיה לו לפי דעתו, להמנהיג חכמה עד אין חקר לטפל בכל אדם לפי טבעו המיוחד הרי כח נפלא כזה אינו כי אם חנינה מן השמים, ולכן חשב שלאחר פטירתו ינחלו בניו אותו כח וגם הם ימסרו נפשם לתועלת הרבים. וכל כוונתו בזה היתה אך ורק לשם שמים.
Moshe isn’t asking that his sons become the leaders of בני ישראל; he’s afraid that is what is going to happen. So he asks that they have “greatness thrust upon them”. It’s analogous to שלמה, when he becomes king at the age of 12:
ז ועתה ה׳ אלקי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי; ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא׃ ח ועבדך בתוך עמך אשר בחרת; עם רב אשר לא ימנה ולא יספר מרב׃ ט ונתת לעבדך לב שמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע; כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה׃
But Moshe doesn’t think his sons will have the foresight to ask, so he has to do it for them.
But ה׳ answers that he is missing the point. I think there is a hint (though I have not seen this anywhere else) in ה׳'s command to Moshe:
ויאמר ה׳ אל משה עלה אל הר העברים הזה; וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל׃
Why call it הר העברים? The mountain is named הר נבו; the location is (במדבר כב:א) ערבות מואב, ”the fords of Moav“, מעבר לירדן ירחו, but this is just one of the mountains there. Artscroll just transliterates it as “mountain of Abarim”.
Hirsch more meaningfully translates it as “Mount of Transition”. This mountain is the symbol of the transition from Moshe to the next generation of leaders. And our parsha teaches us that עברה is a specific kind of transition:
והעברת [את נחלת אביהן להן]: לשון עברה הוא במי שאינו מניח בן לירשו.
Moshe is correct that he will be succeeded by his son. But not all children are biological:
א ואלה תולדת אהרן ומשה; ביום דבר ה׳ את משה בהר סיני׃ ב ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר׃
ואלה תולדת אהרן ומשה: ואינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.
ביום דבר ה׳ את משה: נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה.
Moshe is told, בנו עומד תחתיו. But it won’t be your genetic sons. תורה is not an inheritance. Your student, משרתו יהושע בן נון, of whom it was said, לא ימיש מתוך האהל, is the son who will inherit your position. That is the message of עלה אל הר העברים הזה.
I am my father’s genetic progeny. Every once in a while, I look in the mirror and see my father looking out. It’s a nice feeling. But more importantly, I want to be my father’s son in the real sense, reflecting his love of Torah and of his fellow man, his ענוות.
יהי זכרו ברוך.