This week’s parsha starts with a speech by Moshe to his “chiefs of staff” (I love that pun):
ב וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר; זה הדבר אשר צוה ה׳׃ ג איש כי ידר נדר לה׳ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו; ככל היצא מפיו יעשה׃
Rashi (based on the Sifrei) comments on the language Moshe uses:
זה הדבר: משה נתנבא ב־(שמות יא:ד) כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה; והנביאים נתנבאו ב־(ישעיהו יח:ד, ירמיהו ב:ב, ועוד ועוד) כֹּה אָמַר ה׳, מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זֶה הַדָּבָר.
This expression encapsulates the difference between Moshe’s נבואה and that of other נביאים:
מפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריאה שאינה מאירה, ואין בם יכולת לקבל רק המכוון מן הענין שהראוי להם, הוכרחו להזכיר בלשונם ”כה אמר ה׳“, שפירושו המכוון מדבריו לא הדברים בעינם. ומשה רבינו ע״ה בעבור שנבואתו היתה על ידי האספקלריאה המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו כפי מה שהוא הוזכיר בלשונו ”זה הדבר“ שפירושו זה הדבר בעינו מבלתי שום שינוי כלל.
ונמצא לפי שגם אישיות הנביא משתתפת בנבואה, ומראים לו לנביא את החזון והנביא מביעו לפי כוחותיו ותכוניותיו, מה שאין כן במשה רבינו שמסר לנו את התורה ב־זֶה הַדָּבָר ממש כקבל, ובלי איזה השתתפות מאישיותו הפרטית אלא הקב״ה מדבר מגורנו של משה.
The Maharal adds an important point: Moshe still used כֹּה אָמַר ה׳; he was still a traditional נביא. It was only in his role as receiver of the Torah that his statements have this additional character:
ואינו מספיק, דלפי זה לא היה על משה כלל להתנבאות בלשון ”כה“, שהוא מעוט ממדריגתו, ולמה היה מתנבא ב”כה“, שהיא על נבואה שאינה באספקלריא המאירה.
ונראה, כי ענין זה הוא תולה בנבואת משה רבינו עליו השלום ומדריגתו, כי הנבואות הם שתים; האחת הוא שנתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה׳ והנהגתו בעולם, לכל אשר נעשה בעולם. והמדריגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שצוה לו השם יתברך מפיו. ובשביל זה היה מתנבא ב”זה הדבר“, המורה על הנבואה באספקלריא המאירה, השייך למצוה אשר נתן השם יתברך לישראל.
But this is at the end of ספר במדבר. Why make the point here?
ואנו שואלים—מה ראתה תורה לדחות את הלימוד היסודי הזה, בדבר ייחודיותו של משה רבנו לעומת שאר כל הנביאים, עד סוף חומש במדבר? וכי לא היה מתאים וסביר ללמד את זה כבר בפרשת יתרו?
Rav Kamenetsky says זה הדבר has to be emphasized in the laws of נדרים, because נדרים effectively allow us to create our own religion:
והנה מפרשת נדרים אנו רואין שהאדם יש בכחו ליצור ולחדש מצוות ועבירות חדשות, דהיינו שאם אדם נשבע שבועה שיאכל ככר זו הרי הוא מצווה לאוכלה, והרי זה מצות עשה כמו אכילת מצה, וכן כשמבטא שבועה שלא אוכל ככר זו הרי הככר אסורה כבשר חזיר ויותר, ואם הקדיש איזו דבר ובא אחר ואכלו הרי זה חייב מיתה שמים, וע״כ מפני שהאדם באשר הוא צלם אלקים יש לו הכח הזה לבדות איסורים חדשים והרי הם חלים.
And just about everything we do as Jews falls into this category. There are הלכות, but most of the things that affect our daily lives are מנהגים, which are a type of (personal, family or communal) נדר:
דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ.
דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר, ואסור להתירם בהם. הלכך…מי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג׳ שיתירו לו…צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר.
For more details on this, see Rabbi David Brofsky’s article on torahmusings.com, The Role and Challenges of Minhag in the 21st Century.
So, says Rav Kamenetsky, נדרים have to be within the context of זה הדבר, the word of G‑d to Moshe. The things Moshe says are not מנהגים.
וכיון שיש לו לאדם הכח להוסיף בתורה לפיכך היה עולה על דעתנו שגם בתורה נטלה חלק אישיותו של משה, ולפיכך בזה המקום הדגישה התורה ואמר ”זה הדבר“, שאף שישנה פרשת נדרים ואעפ״כ התורה היא כולה מפי ד׳, ודו״ק כי נכון הוא.
That’s what I would call the classical approach to מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זֶה הַדָּבָר. Rav Copperman adds a new twist, based on a Rashi from last week’s parsha. פרשת פנחס ends with a summary pasuk:
ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ את משה׃
It’s so odd to have a summary there (with so many chapters still to go) that the Christian division of the chapters assumed it was an introduction to our parsha (ויאמר משה אל בני ישראל…וידבר משה אל ראשי המטות); that’s why our parsha starts with פסוק ב. But in the Torah, there is a paragraph break here; the pasuk clearly goes with the previous paragraph. Rashi says:
ויאמר משה אל בני ישראל: להפסיק הענין, דברי רבי ישמעאל, לפי שעד כאן דבריו של מקום ופרשת נדרים מתחלת בדבורו של משה.
This is very hard to understand.
ובכלל קשה, מנין ההפרדה בין דברי ה׳ ובין דברי משה?! הרי משה קיבל את כל התורה מפיו של הקב״ה אליו, ומאי אולמה דפרשת הקרבנות מפרשת הנדרים? מנין ה”סכינא חריפא“ אשר תחתוך את ראשית פרשת מטות מסוף פרשת פינחס? מנין המינוח ”דבריו של מקום“ לעומת ”דיבורו של משה“? כל הענין תמוה ביותר, ואינו אומר אלא דורשני.
Rav Copperman connects this to an aggadah from the aftermath of חטא העגל:
יא ויחל משה את פני ה׳ אלקיו; ויאמר למה ה׳ יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה׃…יד וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו׃
ויחל is an unusual word for praying in תנ״ך. The midrash connects it to the more common sense of “profane”, as in our parsha: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ:
וַיְחַל משֶׁה: מַהוּ כֵן, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק, שֶׁהִתִּיר נִדְרוֹ שֶׁל יוֹצְרוֹ. כֵּיצַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הָעֵגֶל עָמַד משֶׁה מְפַיֵּס הָאֱלֹקִים שֶׁיִּמְחֹל לָהֶם. אָמַר הָאֱלֹקִים: משֶׁה, כְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי (שמות כב:יט): ”זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם“, וּדְבַר שְׁבוּעָה שֶׁיָּצָא מִפִּי אֵינִי מַחֲזִירוֹ. אָמַר משֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם וְלֹא נָתַתָּ לִי הֲפָרָה שֶׁל נְדָרִים, וְאָמַרְתָּ (במדבר ל:ג): ”אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ“, הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל חָכָם מוֹחֵל אֶת נִדְּרוֹ בְּעֵת שֶׁיִּשָּׁאֵל עָלָיו, וְכָל זָקֵן שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה אִם יִרְצֶה שֶׁיְקַבְּלוּ אֲחֵרִים הוֹרָאָתוֹ צָרִיךְ הוּא לְקַיְמָהּ תְּחִלָּה. וְאַתָּה צִוִּיתַנִי עַל הֲפָרַת נְדָרִים, דִּין הוּא שֶׁתַּתִּיר אֶת נִדְרְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתַנִי לְהַתִּיר לַאֲחֵרִים. מִיָּד נִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְיָשַׁב לוֹ כְּזָקֵן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד כְּשׁוֹאֵל נִדְרוֹ.
אם נפשיט מדרש זה מציוריו ותיאוריו הספרותיים, ברור שחז״ל אומרים לנו כי בסוגיית התרת נדרים היה זה משה רבנו אשר הזכיר את האנרגיה הפוטנציאלית ההיא ב”בית מדרשו“ של הקב״ה, וכתוצאה מכך הסכים הקב״ה ”להוריד“ אנרגיה זאת אל תוך תרי״ג מצוות העוברות לעשייתן.
The wording of the aggadah implies that this law, of התרת נדרים, was not part of the תורה שבעל פה that ה׳ gave Moshe, but was Moshe’s דרשה on the text of the תורה שבכתב that he had been taught. The mishna emphasizes this:
הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת. הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה.
ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב ”לא יחל דברו“ שלא יחלל הוא בעצמו.
ונראה על פי דרכנו שפירוש הענין הוא, שבפרשת נדרים אנו עדים לתופעה של משה הלומד תורה בדרגת ”זה“, היא הדרגה המבדילה אותו מכל שאר הנביאים. דווקא כאן ציינה התורה ”וידבר משה… זה הדבר“, עליו דרשו בספרי על אתר (הובא ברש״י) שמשה נתנבא ב”זה“ ושאר הנביאים ב”כה“.
In other words, למדו ממשה רבינו doesn’t mean Moshe learned the laws of התרת נדרים directly from ה׳, but as a דרשה from the words of לא יחל דברו. Moshe’s נבואה at the level of זה הדבר meant that he was given the text of the תורה שבכתב, 40 years before it was actually written, along with the rules for reconstructing the halacha, the תורה שבעל פה, from that text (המדות שהתתורה נדרשת בהם). זה הדבר was given to ראשי המטות לבני ישראל, to the leaders of the people, at this moment of transition from the revelation of Moshe to the state of לא בשמים היא. זה הדבר tells us that the text of the Torah we have represents the will of G-d (which fundamentally is what the תורה שבעל פה is) and allows us to use the rules of דרשה to further our own understanding.