Kavanot: פרשת נח תשע״ט

א ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים׃ ב ויהי בנסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם׃ ג ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה; ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר׃ ד ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם; פן נפוץ על פני כל הארץ׃ ה וירד ה׳ לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם׃ ו ויאמר ה׳ הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות; ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות׃ ז הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו׃ ח ויפץ ה׳ אתם משם על פני כל הארץ; ויחדלו לבנת העיר׃ ט על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה׳ שפת כל הארץ; ומשם הפיצם ה׳ על פני כל הארץ׃

In science and philosophy, a just-so story is an unverifiable narrative explanation for a cultural practice, a biological trait, or behavior of humans or other animals. The pejorative nature of the expression is an implicit criticism that reminds the hearer of the essentially fictional and unprovable nature of such an explanation. Such tales are common in folklore and mythology…

This phrase is a reference to Rudyard Kipling’s 1902 Just So Stories, containing fictional and deliberately fanciful tales for children, in which the stories pretend to explain animal characteristics, such as the origin of the spots on the leopard.

Hear and attend and listen; for this befell and behappened and became and was, O my Best Beloved, when the Tame animals were wild. The Dog was wild, and the Horse was wild, and the Cow was wild, and the Sheep was wild, and the Pig was wild—as wild as wild could be—and they walked in the Wet Wild Woods by their wild lones. But the wildest of all the wild animals was the Cat. He walked by himself, and all places were alike to him.

Of course the Man was wild too. He was dreadfully wild. He didn’t even begin to be tame till he met the Woman, and she told him that she did not like living in his wild ways. She picked out a nice dry Cave, instead of a heap of wet leaves, to lie down in; and she strewed clean sand on the floor; and she lit a nice fire of wood at the back of the Cave; and she hung a dried wild-horse skin, tail-down, across the opening of the Cave; and she said, ‘Wipe your feet, dear, when you come in, and now we’ll keep house.’

…and from that day to this, Best Beloved, three proper Men out of five will always throw things at a Cat whenever they meet him, and all proper Dogs will chase him up a tree. But the Cat keeps his side of the bargain too. He will kill mice and he will be kind to Babies when he is in the house, just as long as they do not pull his tail too hard. But when he has done that, and between times, and when the moon gets up and night comes, he is the Cat that walks by himself, and all places are alike to him. Then he goes out to the Wet Wild Woods or up the Wet Wild Trees or on the Wet Wild Roofs, waving his wild tail and walking by his wild lone.

…על ידי גודל האחדות ששרה ביניהם הבין כל אחד כוונתו ורצונו של חבירו, כמו ”שפת“ התינוק שמובנת להוריו…והנה על ידי התאחדותם נתהוו כמשפחה אחת גדולה, ונפלה עצה ביניהם שכל אחד יקדיש כל מעשיו ופעולותיו לטובת הכלל…ותוצאת הגיעם לשיא פסגת האחדות הלז היתה המרידה בהקב״ה, שחשבו שאין להם שום צורך בעבודת ה׳ ולשמוע בקולו, שעל ידי השותפות של כל בני אדם יש לאל ידם להתגבר על כל צרה שלא תבוא…

ח וכוש ילד את נמרד; הוא החל להיות גבר בארץ׃ ט הוא היה גבר ציד לפני ה׳; על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה׳׃ י ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער׃

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו…

להיות גבור בארץ: ממנו החל ענין מלוכה להתגבר ולשור על אנשים. ובאמת היה כך רצון ה׳ וזהו קיום העולם. שאלמלא מוראה…איש את רעהו חיים בלעו והיה נמרוד המתחיל לעשות כזה והיינו דכתיב:

גבור ציד לפני ה׳ שבזה השלים בגבורתו רצון ה׳ ומיקרי עבד ה׳ כמו נבוכדנצר הרשע שנקרא עבדי. ואע״ג שהרשיע לעשות בכ״ז משום שהיה שבט אפו של הקב״ה ובו השלים הקב״ה רצונו מש״ה נקרא עבד ה׳. וכך היה נמרוד הרשע. על כן יאמר: על איש שהוא רשע ומ״מ מעשיו רצוים לפניו ית׳. וזהו דבר פלא וחידוש ונאמר על איש כזה. כנמרוד גבור ציד לפני ה׳.

ותשחת הארץ לפני האלקים; ותמלא הארץ חמס׃

: …וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום.

Life in the State of Nature is “nasty, brutish and short.”

Hobbes’s answer to the State of Nature is the immediate establishment of a Leviathan: a single sovereign with absolute political authority. The Leviathan is executive, legislature and judiciary, all rolled into one: he is where the buck stops. Hobbes supports dictatorship because he believes there is no viable alternative. Anything short of absolutism is prone to disintegrate back into anarchy: if the buck doesn’t stop somewhere, the branches of the state that claim a share of sovereignty are doomed to fight for overall control. And anything is better than an “earth… filled with violence”: even tyranny.

כח וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים׃ כט ויקח אברם ונחור להם נשים; שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה׃ ל ותהי שרי עקרה; אין לה ולד׃ לא ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו; ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם׃

… דְּמוּת בְּנֵי בָבֶל כַּשְׂדִּים אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם׃

Ur was the one of the world’s first cities, in Mesopotamia. It was a Sumerian city-state, founded around 3,800 BC. There are written records dating from the 26th century. Ur was once a coastal city near the mouth of the River Euphrates on the Persian Gulf. It is now well inland, south of the Euphrates on its right bank, 16 kilometres (9.9 mi) from Nasiriyah, Iraq.

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו (בראשית יא:כח), רַבִּי חִיָּא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָא דְּיָפוֹ, תֶּרַח עוֹבֵד צְלָמִים הָיָה, חַד זְמַן נְפֵיק לַאֲתַר, הוֹשִׁיב לְאַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו…חַד זְמַן אֲתָא חַד אִתְּתָא טְעִינָא בִּידָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹלֶת, אֲמָרָהּ לֵיהּ הֵא לָךְ קָרֵב קֳדָמֵיהוֹן, קָם נְסֵיב בּוּקְלָסָא בִּידֵיהּ, וְתַבְרִינוּן לְכָלְהוֹן פְּסִילַיָא, וִיהַב בּוּקְלָסָא בִּידָא דְּרַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן. כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲבוּהָ אֲמַר לֵיהּ מַאן עָבֵיד לְהוֹן כְּדֵין, אֲמַר לֵיהּ מַה נִּכְפּוּר מִינָךְ אֲתַת חָדָא אִתְּתָא טְעִינָא לָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹוֹלֶת, וַאֲמַרַת לִי הֵא לָךְ קָרֵיב קֳדָמֵיהון, קָרֵיבְתְּ לָקֳדָמֵיהוֹן הֲוָה דֵּין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, וְדֵין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, קָם הָדֵין רַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן נְסַב בּוּקְלָסָא וְתַבַּרִינוֹן. אֲמַר לֵיהּ מָה אַתָּה מַפְלֶה בִּי, וְיָדְעִין אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר. נַסְבֵיהּ וּמְסָרֵיהּ לְנִמְרוֹד…אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכֲךָ בְּתוֹכוֹ, וְיָבוֹא אֱ־לוֹהַּ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ. הֲוָה תַּמָן הָרָן קָאֵים פְּלוּג, אָמַר מַה נַּפְשָׁךְ אִם נָצַח אַבְרָהָם אֲנָא אָמַר מִן דְּאַבְרָהָם אֲנָא וְאִם נָצַח נִמְרוֹד אֲנָא אֲמַר דְּנִמְרוֹד אֲנָא. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, אָמְרִין לֵיהּ דְּמַאן אַתְּ, אֲמַר לְהוֹן מִן אַבְרָהָם אֲנָא, נְטָלוּהוּ וְהִשְּׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח וגו׳.

ונשרפה לשרפה וגו׳: כל המקרא אין בו ענין שראוי להודיע לענין הספור ומה לי אם היו להם אבנים לבנין או בנו בעץ או עשו שריפת לבנים וכבר לפני המבול כתיב ויהי בנה עיר. ונראה בכאן מרומז קבלת חז״ל דהפילו לא״א לכבשן האש. ומגוף המקרא אשר הוצאתיך מאור כשדים אין הכרח. דלפי הפשט הוא מקום נקרא הכי וכמו דכתיב בארץ מולדתו באור כשדים ויצאו אתם מאור כשדים וגו׳ אלא כאן מרומז הענין דהא ודאי דלפי הקבלה שהפילו את א״א לכבשן האש. לא עשו כבשן האש בשביל זה אלא היה אתון נורא יקידתא לצורך הבריות. והודיע זה הכתוב שהיה כבשן לצורך העיר והמגדל. ומזה נבין כמה גדול ועמוק היה הכבשן ומזה הכבשן ניצול אברהם אבינו.

וראשו בשמים: זה ודאי לא יעלה עה״ד שיהיה עיר אחת לכל העולם אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת. ע״כ נצרך שיהיה ראשו בשמים.

ונעשה לנו שם: אנשים משגיחים וממונים על הדבר ויהיו שרי צבא להעניש את העובר. דבל״ז אינו מועיל המגדל. כ״ז היה לחשש:

פן נפוץ על פני כל הארץ: אמנם יש להבין מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך לדברים אחדים שהיה ביניהם ובאשר אין דעות ב״א שוים חששו שלא יצאו ב״א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת ע״כ היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה כאשר עשו לא״א. נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרוע, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם…

ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: אם יגמרו המגדל יבואו למחשבה שניה למנוע בע״כ ממחשבתם זו. וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה.

Everything within the state, nothing outside the state, nothing against the state.

עשרה דורות מאדם ועד נוח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנוח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם.

א ויברך אלקים את נח ואת בניו; ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ׃ …ה ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם׃ ו שפך דם האדם באדם דמו ישפך; כי בצלם אלקים עשה את האדם׃…

יא והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול; ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ׃ יב ויאמר אלקים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם׃ יג את קשתי נתתי בענן; והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ׃

א ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים; וירא ה׳ אל אברם ויאמר אליו אני א־ל שדי התהלך לפני והיה תמים׃ … יב ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם; יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא׃ יג המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך; והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם׃

כל ברית האמורה בתורה, אין לה הפסק…ולהדיא פירש הכתוב בברית הקשת של נח, ובברית המילה של אברהם…אלא שמכל מקום הבדיל הכתוב בלשונו בין נצחיות ברית הקשת ובין נצחיו ברית מילה. דנצחיותה של ברית הקשת אמורה בלשון ”לדרת עולם“, ונצחיותה של ברית המילה אמורה בלשון ”ברית עולם“…

…עצם הצווי דבני נח לא היה תלוי כלל בשום ריצוי והסכמה. שונה הוא מצות התרי״ג. כי עצם הצווי לא בא לעולם רק על יסוד המשא-ומתן שקדם לו. ועל כן אתה מטצא בתרי״ג, שני צגגים של ”אם תקבלו“ ו”אם לא תקבלו“. ולעולם לא נמצא שני צדדים הללו בצווי השבע מצייות.