I really wanted to talk about וזאת הברכה, but it is never read on Shabbat so it tends to get skipped. So we’re going to start with בראשית, and ה׳'s ברכות, and try to understand what a ברכה is.
ה׳ gives ברכות three times in בראשית:
כא ויברא אלקים את התנינם הגדלים; ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלקים כי טוב׃
כב ויברך אתם אלקים לאמר; פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ׃
כז ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו; זכר ונקבה ברא אתם׃
כח ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה; ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ׃
ב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה; וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה׃
ג ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו; כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות׃
It’s important to note that in each case, ה׳ creates, then blesses. And in the first two, the blessing is פרו ורבו. Note the distinction with the plants, where reproduction is part of creation:
יא ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ; ויהי כן׃
יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו; וירא אלקים כי טוב׃
So what is going on? What does ויברך mean?
- ברך
- to power growth, spur prosperity
- 1. blessing
- 2. bowing
- 3. kneeling
- 4. unhindered prosperity
- 5. knee joint
- 6. pool, reservoir
Rabbi Akiva Tatz likes to point out (though I don’t have a source on hand, unfortunately) that each of the letters of ברך have a “double” value: ב is 2, כ is 20, and ר is 200. A בריכה, a pool, really represents a spring:
Our Sages teach that a blessing is a source of abundance, like a well from which water can be drawn continuously, hence its relation to brekhah. Each blessing in Judaism begins with the words Barukh Atah Adonai, meaning not that we are blessing God (which is impossible), but that we recognize God is the infinite source of all blessing and abundance.
Similarly, the knee is how we kneel and rise:
Rabbi Aryeh Kaplan explains that the purpose of the knee is to allow a person to bend down or descend. Thus, when one recites a blessing, they are causing G-d to “descend” into this world, so to speak, and bless us. When we are blessing, what we are really doing is receiving a blessing.
That’s what is means when we “bless” ה׳; we are praising Him as the source of Blessing. When ה׳ blesses something in the world, He is giving something “more”, something that isn’t inherent in the created world. ה׳ created the animals to reproduce, but added the ברכה of פרו ורבו:
ויברך אותם: לפי שמחסרים אותן וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה ואף החיות הוצרכו לברכה…
The laws of nature allow that human beings could hunt other species to extinction, and the ברכה is that this won’t happen. One could write an ecological דבר תורה about our responsibility to maintain that ברכה of biodiversity, that ה׳ has given us the free will and power to destroy other species, but our duty is to prevent that. But I won’t go there.
Similarly with the ברכה to אדם is a gift of something more than how they were created (and with great power comes great responsibility):
ויברך אותם אלקים: זו ברכה ממש…
ומלאו את הארץ: ברכה שימלא העולם לרובם. ולפי דעתי יברך אותם שימלאו כל הארץ ויפרדו הגוים למשפחותם בקצוי תבל לרובם…
וירדו בדגת הים: יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו
And שבת also gets a ברכה, something more:
ויברך ויקדש: ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל.
So how does a human being give a ברכה? How I give you something more than what you already have? The easy answer is, I give you stuff:
י ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי; כי על כן ראיתי פניך כראת פני אלקים ותרצני׃
יא קח נא את ברכתי אשר הבאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל; ויפצר בו ויקח׃
כג ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ׃
כד ותפל על רגליו ותאמר בי אני אדני העון; ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך׃
…כז ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני; ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני׃
But that’s obviously not what we usually mean by giving someone a bracha. It could just mean a greeting; I give you my attention and honor:
ויברך יעקב את פרעה; ויצא מלפני פרעה׃
ויברך יעקב: היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים, שלודי״ר בלע״ז.
But that’s also not what it ususally means. It has some connection to ה׳'s bracha:
א ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׃
ב ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך; והיה ברכה׃
והיה ברכה: הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ.
A ברכה in this sense is a תפילה, but one that is directed at others. ה׳ doesn’t necessarily promise that He will accede to every request, but at least He will listen. The answer may be “no”, but at least it will be answered. And that is what Moshe offers at the end of his life, after the תורה שבעל פה of most of ספר דברים, and the נבואה of פרשת האזינו. It is his own תפילה:
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל; לפני מותו׃
איש האלוקים, the man of G-d, the man who stood in close relation to G-d…In the Torah this characterization of Moses only occurs here. If as we believe, the blessing of Moses was not said, as the rest of the Torah was, as the Word of G-d, but emanated primarily out of the depth of his own heart, then we can well understand, in that fact, this unique designation of Moses as איש האלוקים…[J]ust because this blessing was not G-d’s declaration but Moses‘, this description of the personality who spoke here tells us that nevertheless these words are to be accorded an incomparably higher value than if they contained merely the speech of an ordinary man…[E]ven if this ברכה was perhaps not said בדרך נבואה it was on any case inspired by רוח הקודש. Cf. Psalms XC.
תפלה למשה איש האלקים…
Putting this together, the Blessing of Moses constitutes Moses' reaction to the Song of Ha’azinu. While the Song of Ha’azinu forecasts the “forgetting of G-d” (Deuteronomy 32:18) in the face of “fatness,” the material plenty of the land (32:14-15), the Blessing of Moses offers an alternative paradigm and vision. Despite inhabiting a land of “grain and wine,” of the “dew of the heavens” (33:28), Israel can remember that “there is none like G-d” (33:26). Despite the temptation to become satiated, forget and slide into idol worship, another possibility exists. Moses blesses Israel with memory, with consciousness of G-d as King…Moses offers an alternative to the dismal paradigm of the Song, to the dismal process of satiation, idolatry and suffering…
[T]he truly dramatic point is about the narrative flow of the end of Deuteronomy and the character of Moses. Confronted with the imminent and of his career and life, G-d informs Moses that it has all been for naught. After his death, the people will stray after the gods of the land; they will abandon G-d and suffer horribly (32:16-17). His teaching has failed…[but] he is not deterred nor does he desist from his teaching and his Torah. One last time he rises before them to speak…They can remember; they need not forget. He presents an alternative vision…a vision of blessedness in which Israel dwells secure in its land.
, pp. 452-454 passimAnd it’s important to realize that the fact that Moshe is an איש האלקים may help with the ברכה, but giving a ברכה is not dependent on רוח הקודש. It is dependent on our generosity:
טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ; כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל׃
בא משה לברך את ישראל, הוסיף להם ברכה שביעית, שנאמר וזאת הברכה, תוספת על הברכות שבלעם בירך את ישראל שהיה ראוי לברך שבע ברכות, כנגד שבע מזבחות, ולא ברכן אלא שלש, שנאמר (במדבר כד:י)
”והנה ברכת ברך זה שלש פעמים“ , אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע! אתה עינך צרה לברכן, אף אני איני מספיק על ידך שתשלים ברכתך על ישראל, יבא משה שעינו יפה, ויברך את ישראל. ועליו אמר שלמה (משלי כב ט) ”טוב עין הוא יבורך“, אל תקרי יְבוֹרָךְ,
אלא יְבָרֵךְ, זה משה רבינו שעיניו יפה בברכתו את ישראל, וברכן ארבע ברכות, הראשונה (שמות לט:מג) ”וירא משה את כל המלאכה וגו׳ ויברך אותם משה“, השניה (ויקרא ט:כג) ”ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וגו׳“, השלישית (דברים א:יא) ”ה׳ אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם“, הרביעית וזאת הברכה.
As long as we can pray for others in a selfless way, we too have the power to bless others:
אמר ר׳ חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהן ואלו הן דוד ודניאל דוד דברכיה ארונה דכתיב (שמואל ב כד:כג) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה׳ אֱ־לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ׃ דניאל דברכיה דריוש דכתיב (דניאל ו:יז) אֱ־לָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא, הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ.
And I think that is the lesson of וזאת הברכה אשר ברך משה. He doesn’t spend his last day praying for himself. He spends it praying for all of כלל ישראל. And that is a real ברכה.