I was inspired by the new Chumash Mesoras HaRav and the comments on the beginning of this week’s parasha to look at an odd pasuk:
ה ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן; ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען׃ ו ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה; והכנעני אז בארץ׃ ז וירא ה׳ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת; ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו׃
What does לה׳ הנראה אליו mean? Isn’t that redundant? Why would וירא ה׳ אל אברם warrant building an altar? Rashi doesn’t seem to help:
ויבן שם מזבח: עַל בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע וְעַל בְּשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
The Ramban addresses the issue directly:
וטעם לה׳ הנראה אליו כי הודה לשם הנכבד וזבח לו זבח תודה על שנראה אליו כי עד הנה לא נראה אליו השם ולא נתודע אליו במראה ולא במחזה אבל נאמר לו ”לך לך מארצך“ בחלום הלילה או ברוח הקדש. ויתכן שירמוז ”הנראה אליו“ על סוד הקרבן והמשכיל יבין.
And this idea, that וירא ה׳ אל אברם represented a new stage in Abraham’s relationship with הקב״ה, is important to Ramban’s understanding of Abraham’s life. Rav Soloveitchik wrote a book on this, called Abraham’s Journey. Going backwards from our pasuk, we find that before this, ה׳ only “spoke” to Abraham:
ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׃
And before that, we find that he was evangelizing in Haran without any communication from ה׳:
ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן; ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען׃
אשר עשו בחרן: שֶׁהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
And before that, he was in אור כשדים and had to leave:
ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו; ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם׃
ויצאו אתם: וַיֵּצְאוּ תֶּרַח וְאַבְרָם עִם לוֹט וְשָׂרַי.
Ramban notes that the text emphasizes that it was not Terach alone who left, but Abraham was part of that decision:
ויצאו אתם מאור כשדים: בעבור כי אברם נכבד מאביו וההולכים בעצתו ובעבורו ילכו אמר הכתוב ויצאו אתם ואף על פי שאמר ”ויקח תרח“ אבל לוט ושרי בעבור אברם הלכו אתם כי גם אחרי שנפרד אברם מאביו הלכו אתו.
We don’t know from the text what happened in Ur but we know something happened:
ויאמר אליו; אני ה׳ אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה׃
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו או נס נסתר שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו.
The Rambam summarizes the Aggadic understanding of Abraham’s journey in Ur:
כיון שנגמל [אברהם], התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.
…
ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לא־לוה העולם…
Abraham’s belief in G-d’s existence solidified when he was forty years old. Yet, G-d did not reveal Himself to Abraham until He ordered Abraham to enter the land of Canaan, at the age of seventy-five. During that long interim period, G-d never appeared to Abraham. Imagine the difficulties that he faced as he attempted to defend his new-found faith! His peers surely scoffed at him, derisively inquiring: “Abraham, tell us, you say there is a Supreme Being. Have you ever seen Him? Have you ever spoken to Him?” Abraham searched for G-d without His help, proving G-d’s existence through nature.
And going forward, Abraham’s relationship with ה׳ will peak at the ברית בין הבתרים:
אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר; אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד׃
היה דבר ה׳ אל אברם במחזה: זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה׳ במחזה ביום כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה וטעם היה דבר ה׳ אל אברם במחזה כטעם (שמות כ:יח) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת.
So, our pasuk is the first time Abraham offers a קרבן. What made this special? Ramban talks about סוד הקרבן. When Ramban talks about סוד, he is referring to kabbalistic ideas:
This part of Ramban’s comment is beyond the scope of this elucidation.
But I’m going to go there, at least to the extent of my understanding. Ramban deals with סוד הקרבן in his commentary to the beginning of ויקרא. He first cites the Rambam’s explanation of קרבנות:
It is, namely, impossible to go suddenly from one extreme to the other: it is therefore according to the nature of man impossible for him suddenly to discontinue everything to which he has been accustomed. Now G-d sent Moses to make [the Israelites] a kingdom of priests and a holy nation (Exod. xix. 6) by means of the knowledge of G-d…But the custom which was in those days…consisted in sacrificing animals in those temples… It was in accordance with the wisdom and plan of G-d… that He did not command us to give up and to discontinue all these manners of service; for to obey such a commandment it would have been contrary to the nature of man…He transferred to His service that which had formerly served as a worship of created beings…and commanded us to serve Him in the same manner; viz., to build unto Him a temple [and] to offer the sacrifices to Him…
But he rejects this:
…ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים…ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה יעשו שולחן ה׳ מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח…והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה׳ ואמר בו (בראשית ח:כא) וירח ה׳ את ריח הניחוח…והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו (שם ד:ד) ולא היה עדיין בעולם שמץ ע״ז כלל…
ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (במדבר כ:ב) וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע״ז מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם…כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה…ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.
But then he goes kabballistic:
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נאמר בהם לא א־ל ולא אלקיך ולא אלקים ולא ש־די ולא צ־באות אלא יו״ד ה״א שם המיוחד…והזביחה לשם ה׳ לבדו שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה׳ לבדו…וכל קרבן לשון קריבה ואחדות…
My understanding is that a קרבן must be part of a relationship (קרבן לשון קריבה). The name אלקים represents G-d in nature, transcendent. It’s a title, impersonal. י־ה־ו־ה is ה׳'s “name”; it represents the closeness that G-d has to us, the השגחה פרטית. A קרבן must be a gift given to a friend, not lunch money given to a bully. Offering a קרבן to אלקים is עבודה זרה.
Until now, apparently, Abraham had never encountered G-d. Abraham felt grateful and indebted to G-d simply because He had searched him out, contacted him, and engaged him in a dialogue. Nachmanides here says that the instruction לֶךְ לְךָ was a command, but Abraham at that point did not have the full experience of meeting G-d and experiencing a rendezvous with Him. It in now that G-d is described as הַנִּרְאֶה אֵלָיו, He who had appeared to him, who is now his companion. Finally, after living through the experience of loneliness, where sometimes it seemed as if G-d did not answer his prayers, Abraham found G-d, in whose name he had been speaking for such a long time, whose laws he had been teaching, whose morality he had been disseminating.
The problem with this is that is seems to be wrong. ה׳ tells Moshe that He never appeared to the אבות with the name י־ה־ו־ה:
ב וידבר אלקים אל משה; ויאמר אליו אני ה׳׃ ג וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל ש־די; ושמי ה׳ לא נודעתי להם׃ ד וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה׃
And Ramban explains that the שם הויה is how ה׳ makes open miracles:
והחכם רבי אברהם פירש כי בי׳׳ת ב”א־ל שדי“ מושכת, ושיעורו ”וארא אל אברהם וגו׳ באל שדי ובשמי ה׳ לא נודעתי להם“ וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה…לעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה…
והנה אמר האלקים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו׳׳ד ה׳׳א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה׳, ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה׳ עושה כל. וצדקו כל דברי ר׳׳א בענין הזה.
So now what? We can only offer קרבן to ה׳ but that seems to require open miracles; explicit השגחה פרטית. Our relationship (and Abraham’s relationship) doesn’t include that.
The Midrash explains that ה׳ is actually telling Moshe that he is wrong; it is possible to have a relationship with שם הויה without open miracles, with only the dialogue and the promise for the future:
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין, הַרְבֵּה פְּעָמִים נִגְלֵיתִי עַל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּאֵ־ל שַׁדַּי וְלֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם כִּי שְׁמִי ה׳ כְּשֵׁם שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתָי, אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם (בראשית יג:יז): קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ וגו׳, בִּקֵּשׁ לִקְבֹּר שָׂרָה וְלֹא מָצָא עַד שֶׁקָּנָה בְּדָמִים וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָי…
So Rashi was explaining this מזבח after all. ה׳ הנראה אליו was בְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע and בְּשׂוֹרַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. Simply knowing that ה׳ would give him ארץ ישראל was enough to change the relationship from אלקים to י־ה־ו־ה, and to make Abraham not a servant of G-d but a friend of G-d:
אַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי׃