This shiur is mostly based on Asher Yuval’s מחלקי המים article on פרשת כי תשא, כי קרן עור פני משה.
The parsha starts with the command to count the people:
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה׳ בפקד אתם; ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם׃
Many people have pointed out that the term “תשא את ראש” doesn’t really mean “count”, it means “elevate the head”, in the figurative sense: give a sense of importance.
יג בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך; ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו׃…כ ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו; וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האפים בתוך עבדיו׃ כא וישב את שר המשקים על משקהו; ויתן הכוס על כף פרעה׃
And that is how the census is conducted:
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃
שאו את ראש is done by מספר שמות: note everyone’s name. Everyone is an individual with an individual story, not a number.
אין במספר לשון מנין כ״א לשון הגדה, כמו (שופטים ז:טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם, (תהליס קמז:ד) לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר, שענינם הוצאת דברים בכלי מטבא, וטעם במספר שמות בהגדת שמות, כל אחד הגיד את שמו.
But that’s not what I want to talk about. The parsha ends with Moshe coming down הר סיני with the לוחות:
כט ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר; ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו׃ ל וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו; וייראו מגשת אליו׃ לא ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה; וידבר משה אלהם׃ לב ואחרי כן נגשו כל בני ישראל; ויצום את כל אשר דבר ה׳ אתו בהר סיני׃ לג ויכל משה מדבר אתם; ויתן על פניו מסוה׃ לד ובבא משה לפני ה׳ לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו; ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה׃ לה וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה; והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו׃
I want to look at קרן עור פני משה.
| What קרן does not mean | Nor its modern interpretation |
|---|---|
 |
 |
We know what it means; Artscroll translates it as “radiant”.
ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו; ושם חביון עזה׃
And there is a sort of pun on עור/אור, which hearkens back to גן עדן:
ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׃
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב ”כתנות אור“.
As an aside, the letters א and ע technically have different pronunciations, but us Americans can’t say either one correctly.
ואלה שניהם עי״ן חי״ת כבדים מאד ומי שלא נהג בנערותו לבטא בהם לא יכון לדבר בם כמו העובדי גלולים. על כן נבחרו האל״ף והה״א.
What was this radiance? We have a hint from later in the Torah, when Moshe is told to share it with Yehoshua:
ונתת מהודך עליו: מן ההוד שניתן עליך מהר סיני שנאמר כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; מלמד שקרנים היו יוצאות מפני משה כקרנים שיוצאות מגלגל חמה.
מהודך: ולא כל הודך נמצינו למדין פני משה כחמה פני יהושוע כלבנה.
Yehoshua’s radiance is a reflection of Moshe’s, and Moshe’s is a reflection of the radiance of הקב״ה.
יאר השם פניו אליך: יראה לך פנים שוחקות, פנים צהבות.
He radiated a sense of holiness and of wisdom, after his 40 days of learning directly with ה׳. You could virtually see the Torah in his face.
מי כהחכם ומי יודע פשר דבר; חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישנא׃
קרן עור פניו:…והרצון בזה שלעוצם התבודדות משה מעניני הגוף והיותו דבק עם השם הזמן הארוך שב זוהר השֵׂכֶל אל העור…עד שהיה משה כאלו הוא שֵׂכֶל פשוט.
And this is an image that comes up in the gemara. Learning Torah makes you radiant:
רבי אבהו נחת לטיבריא. אמרו לפני ר׳ יוחנן: מצא ר׳ אבהו אוצר. אמר להם: למה? אמרו לו: פניו מאירים. אמר להם: אולי שמועה חדשה שמע. עלה [ר׳ אבהו] אצלו [אצל ר׳ יוחנן], אמר לו [ר׳ יוחנן]: איזו שמועה חדשה שמעת? אמר לו: תוספתא עתיקתא. וקרא עליו: חׇכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו.
So why does he wear the veil?
ויתן על פניו מסוה. לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו כי כך היא המדה בכל מי שהוא ביישן ע״כ נתן על פניו מסוה לכסות עינים אבל בבואו לפני ה׳ ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו כי (אבות ב:ו) ”לא הביישן למד“ לכך נאמר וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה׳ לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ.
He doesn’t want everyone else to feel bad that their faces aren’t shining. They had a chance and lost it.
ר׳ שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה מה כח עבירה קשה. שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מה נאמר בהם (שמות כד:יז): וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה׳ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת; לא יראים ולא מזדעזעים. משפשטו ידיהם בעבירה מה נאמר בהם? וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.
The פסיקתא רבתי makes an amazing connection.
וכיון שירד משה לקראת ישראל ראו אותו דבר מעולה ומשובח כמה שאין אדם יכול להסתכל ביום כשהוא עולה כך לא היה אדם יכול להביט במשה אלא א״כ נותן סו[ד]ר על פניו שנאמר וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. באותה שעה היה רע על ישראל; אמרו: אנחנו בירידה מפני שעשינו אותו מעשה. ואף הקדוש ברוך הוא נתרצה לנו וסלח לעונותינו, ואף אתה משה היית עמנו, וקרניו של משה זקף וקרנינו שפלות.
מיד בא לו משה אצל הקב״ה אמר לו: רבש״ע! כשהשפלת אותם אף אני נשפלתי עמהם, שנאמר (ישעיהו ב:ט) וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ; זה משה.
Moshe felt for the people. He had also lost his קרן עור פניו with the sin of the עגל הזהב:
[וידבר ה׳ אל משה] לך רד [כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים]: מגדלתך. לא נתתי לך גדלה אלא בשבילם; באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה.
But Moshe spent another 40 days and nights getting it back. The people, even after ה׳ had forgiven them, don’t get the radiance back. Moshe prays on their behalf:
ועכשיו שזקפת ראשי אף כך רומם ראשם! אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך, רומם ראשם!…אמר: לאו רבוני, אלא כשם שזקפת כך אתה תלה ראשם של בניך…אמר לו הקב״ה: לאו, אלא אני זקפתי את ראשך; כך אף אני אזקיף את ראשם של בניי כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ה׳ tells Moshe that it is his responsibility to “lift their heads”, to give them the self-confidence to come back into the radiance of הקב״ה so their faces will reflect that Torah as well. כי תשא את ראש בני ישראל is a commandment directly to Moshe. It’s not about counting the people; it’s about making the people count.
ונתת מהודך עליו is Moshe’s responsibility as משה רבינו, not just to Yehoshua, but to everyone. And it is our responsibility as well, to share our own הארת פנים, our own קרני אור.