This week’s parsha includes the instructions for building the שלחן:
כג ועשית שלחן עצי שטים; אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו׃ כד וצפית אתו זהב טהור; ועשית לו זר זהב סביב׃ כה ועשית לו מסגרת טפח סביב; ועשית זר זהב למסגרתו סביב׃…ל ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד׃
The details of the לחם הפנים ceremony is given later:
ה ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות; שני עשרנים יהיה החלה האחת׃ ו ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה׳׃ ז ונתת על המערכת לבנה זכה; והיתה ללחם לאזכרה אשה לה׳׃ ח ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה׳ תמיד; מאת בני ישראל ברית עולם׃ ט והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש; כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה׳ חק עולם׃
Wikipedia summarizes the way it is described by חז״ל:
הלחם היה נאפה ביום שישי, ולאחר רדייתו מהתנור היה מונח על שולחן של שיש שהיה באולם על מנת שהלחם יתקרר מחום בתנור בעזרת קרירות השיש. בשבת נכנסו להיכל שמונה כהנים. ארבעה להוציא את הלחם ובזיכי הלבונה של השבוע שעבר, וארבעה כדי להכניס את הלחם והלבונה של השבוע הבא. המכניסים והמוציאים עמדו בשני צדדים של השולחן, זה כנגד זה, כשהמוציאים מושכים טפח והמכניסים דוחפים טפח, כך שלא היה זמן שבו לא היה לחם על השולחן. את הלחם המוצא היו מניחים על שולחן מזהב שהיה באולם, עד לאחר הקרבת הבזיכים. את בזיכי הלבונה היו מקטירים על גבי המזבח ולאחר מכן היו מחלקים את הלחם. המשמר היוצא היה מקבל שש חלות, והמשמר הנכנס שש חלות…
על הכהנים היה מוטל לאכול את הלחם, והוא היה נאכל בעזרה, לכהנים זכרים בלבד. והיה נאכל ליום ולילה, דהיינו—יום השבת ומוצאי שבת.
That is all introduction to a very odd line in my favorite זמר, כי אשמרה שבת by Avraham Ibn Ezra. Today (Rosh Chodesh Adar) is the yahrzeit of Ibn Ezra, which I didn’t know before I wrote up this shiur, but this was not a coincidence, because nothing is ever a coincidence.
Ibn Ezra was born in late 11th century Moslem Spain and traveled the world, from Bagdad to London. He was a commentator on Tanach (which is how we know him in this shiur), a mathematician (he was one of those credited with introducing zero and “Arabic” numerals to the West; his commentary on פרשת שמות includes a long discussion of the decimal system), and an astronomer (has a crater on the moon named for him). But most of his literary output was as poet. What’s striking about all of those vocations is that they don’t pay. He never had a wealthy patron or National Endowment for the Arts, and lived a life of poverty. My second favorite poem of his expresses this:
גַּלְגַּל וּמַזָּלוֹת בְּמַעְמָדָם נָטוּ בְּמַהְלָכָם לְמוֹלַדְתִּי; לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי לֹא־יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי!
אִיגַע לְהַצְלִיחַ וְלֹא־אוּכַל, כִּי עִוְּתוּנִי כּוֹכְבֵי שָׁמָי; לוּ אֶהְיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכִין לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמָי!
But he wasn’t really complaining; it’s more a wry note about his misfortune. Robert Browning wrote a poem based Ibn Ezra’s life and philosophy:
Grow old along with me! The best is yet to be…
Then, welcome each rebuff That turns earth’s smoothness rough, Each sting that bids nor sit nor stand but go! Be our joys three-parts pain! Strive, and hold cheap the strain; Learn, nor account the pang; dare, never grudge the throe!
For thence,—a paradox Which comforts while it mocks,— Shall life succeed in that it seems to fail: What I aspired to be, And was not, comforts me: A brute I might have been, but would not sink i' the scale…
But I want to look at כי אשמרה שבת, a poem about the glory of שבת and a poetic summary of its laws. It includes the verse:
רשום בדת הא־ל חוק אל סגניו בו לערוך לחם פנים לפניו על כן להתענות בו על פי נבוניו אסור, לבד מיום כיפור עווני
And that doesn’t make any sense. We know that fasting is forbidden on שבת, but what does that have to do with the לחם הפנים?
Rabbi Netanel Wiederblank points out that Ibn Ezra calls the לחם הפנים a חוק, a law that has no obvious reason, and that Rambam has a problem with it:
The use of the altar for incense and the altar for burnt-offering and their vessels is obvious; but I do not know the object of the table with the bread upon it continually, and up to this day I have not been able to assign any reason to this commandment.
This is astounding. Rambam dedicates part three of the מורה נבוכים to explaining all the חוקים, giving symbolic and historical reasons even for classic חוקים like the פרה אדומה. And of all of them, the only one he can’t understand is the שלחן and the לחם הפנים? Why is Rambam so perplexed? Especially when the symbolism of the לחם הפנים seems clear from חז״ל:
זר זהב סביב סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עשר וגדלה הוא, כמו שאומרים ”שלחן מלכים“, לשון רש״י. וכן הדבר, שזה סוד השלחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א:לא) וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו…וכן השלחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השבע לכל ישראל. ולכך אמרו (יומא לט,א), כל כהן שמגיעו כְּפוֹל אוכל ושבע.
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים—ידרים, ושיעשיר—יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.
So the שלחן represents פרנסה, divine providence. That’s not so hard. The problem is that the bread is brought into the משכן, dedicated to ה׳, then brought out and eaten. And that simply isn’t done.
Generally, when it comes to Temple service, the sacrifices brought inside the Temple structure, and therefore in close proximity to the Holy of Holies, were not eaten. Thus, the inner altar was used only for incense. Any sacrifice whose blood is brought inside was not eaten. For example, a regular chatat (sin offering) is consumed by kohanim, while a chatat penimit (inner sin offering), which is brought inside, is entirely burnt. Rambam understands that this stems from the sacrifice’s proximity to the divine presence (see Moreh ha-Nevuchim 3:46). Thus, the holiness of the korban, as reflected by being offered inside, precludes the possibility of eating it. Put differently, physical ingestion contradicts holiness, such that the holiest sacrifices may not be consumed. If this is the case, Rambam is left with a mystery: the showbreads were brought inside, reflecting intense holiness, and yet were entirely consumed.
The answer is that eating on Shabbat is holy.
תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה—מניח את השניה ואוכל את הראשונה.
אבל הלל הזקן—מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים [רש״י: בוטח שתזדמן לו נאה לשבת], שנאמר (תהילים סח:כ): בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם.
נשמה יתירה [נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו]: רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.
בכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה.
For Rambam, the highest form of עבודת ה׳ is intellectual, spiritual. Eating and all those other grubby physical things interfere with our עבודה. We say (מנחות לט,א) מעלין בקודש ולא מורידין; how can we eat something with the ultimate קדושה? Ibn Ezra is telling us that Rambam has it all wrong.
Ibn Ezra, aware of the enigma, concludes that the secret of the showbread is that physical activities, such as eating, do not contradict holiness. On the contrary, activities such as eating can elevate us spiritually in a manner that purely spiritual activities cannot. The lechem hapanim demonstrate this and therefore teach us that we may not fast on Shabbat, the holiest day of the week.
And this is even more poignant when we imagine Avraham Ibn Ezra, living a life of poverty, going through the week like שמאי, saving his food for Shabbat על השלחן הטהר לפני ה׳.