🚧🏗️ Page Still Under Construction
כג ועשית שלחן עצי שטים; אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו׃ כד וצפית אתו זהב טהור; ועשית לו זר זהב סביב׃ כה ועשית לו מסגרת טפח סביב; ועשית זר זהב למסגרתו סביב׃…ל ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד׃
ה ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות; שני עשרנים יהיה החלה האחת׃ ו ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהר לפני ה׳׃ ז ונתת על המערכת לבנה זכה; והיתה ללחם לאזכרה אשה לה׳׃ ח ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה׳ תמיד; מאת בני ישראל ברית עולם׃ ט והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדש; כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה׳ חק עולם׃
הלחם היה נאפה ביום שישי, ולאחר רדייתו מהתנור היה מונח על שולחן של שיש שהיה באולם על מנת שהלחם יתקרר מחום בתנור בעזרת קרירות השיש. בשבת נכנסו להיכל שמונה כהנים. ארבעה להוציא את הלחם ובזיכי הלבונה של השבוע שעבר, וארבעה כדי להכניס את הלחם והלבונה של השבוע הבא. המכניסים והמוציאים עמדו בשני צדדים של השולחן, זה כנגד זה, כשהמוציאים מושכים טפח והמכניסים דוחפים טפח, כך שלא היה זמן שבו לא היה לחם על השולחן. את הלחם המוצא היו מניחים על שולחן מזהב שהיה באולם, עד לאחר הקרבת הבזיכים. את בזיכי הלבונה היו מקטירים על גבי המזבח ולאחר מכן היו מחלקים את הלחם. המשמר היוצא היה מקבל שש חלות, והמשמר הנכנס שש חלות…
על הכהנים היה מוטל לאכול את הלחם, והוא היה נאכל בעזרה, לכהנים זכרים בלבד. והיה נאכל ליום ולילה, דהיינו—יום השבת ומוצאי שבת.
Ibn Ezra early 12th century, born in Spain and traveled the world, from Bagdad to London. Commentator on Tanach, mathematician (introduced zero; commentary on שמות includes a long discussion of decimal system), astronomer (has a crater on the moon named for him). Most of all a poet. What those have in common is that they don’t pay. Second favorite poem:
גַּלְגַּל וּמַזָּלוֹת בְּמַעְמָדָם נָטוּ בְּמַהְלָכָם לְמוֹלַדְתִּי; לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי לֹא־יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי!
אִיגַע לְהַצְלִיחַ וְלֹא־אוּכַל, כִּי עִוְּתוּנִי כּוֹכְבֵי שָׁמָי; לוּ אֶהְיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכִין לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמָי!
Robert Browning, based on him:
Grow old along with me! The best is yet to be…
Then, welcome each rebuff That turns earth’s smoothness rough, Each sting that bids nor sit nor stand but go! Be our joys three-parts pain! Strive, and hold cheap the strain; Learn, nor account the pang; dare, never grudge the throe!
For thence,—a paradox Which comforts while it mocks,— Shall life succeed in that it seems to fail: What I aspired to be, And was not, comforts me: A brute I might have been, but would not sink i' the scale.
רשום בדת הא־ל חוק אל סגניו בו לערוך לחם פנים לפניו על כן להתענות בו על פי נבוניו אסור, לבד מיום כיפור עווני
The use of the altar for incense and the altar for burnt-offering and their vessels is obvious; but I do not know the object of the table with the bread upon it continually, and up to this day I have not been able to assign any reason to this commandment.
why is Rambam left perplexed? He gives symbolic and historical reasons for all the ritual laws. And the symbolism of the לחם הפנים seems clear from חז״ל:
זר זהב סביב סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עשר וגדלה הוא, כמו שאומרים ”שלחן מלכים“, לשון רש״י. וכן הדבר, שזה סוד השלחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א:לא) וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו…וכן השלחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השבע לכל ישראל. ולכך אמרו (יומא לט,א), כל כהן שמגיעו כְּפוֹל אוכל ושבע.
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים—ידרים, ושיעשיר—יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.
Generally, when it comes to Temple service, the sacrifices brought inside the Temple structure, and therefore in close proximity to the Holy of Holies, were not eaten. Thus, the inner altar was used only for incense. Any sacrifice whose blood is brought inside was not eaten. For example, a regular chatat (sin offering) is con- sumed by kohanim, while a chatat penimit (inner sin offering), which is brought inside, is entirely burnt. Rambam understands that this stems from the sacrifice’s proximity to the divine presence (see /Moreh ha-Nevuchim/ 3:46). Thus, the holiness of the korban, as reflected by being offered inside, precludes the possibility of eating it. Put differently, physical ingestion contradicts holiness, such that the holiest sacrifices may not be consumed. If this is the case, Rambam is left with a mystery: the showbreads were brought inside, reflecting intense holiness, and yet were entirely consumed.
The answer is that eating on Shabbat is holy.
תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה—מניח את השניה ואוכל את הראשונה.
אבל הלל הזקן — מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים [רש״י: בוטח שתזדמן לו נאה לשבת], שנאמר (תהילים סח:כ): בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם.
נשמה יתירה [נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו]: רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו.
בכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה.
Ibn Ezra, aware of the enigma, concludes that the secret of the showbread is that physical activities, such as eating, do not contradict holiness. On the contrary, activities such as eating can elevate us spiritually in a manner that purely spiritual activities cannot. The lechem hapanim demonstrate this and therefor teach us that we may not fast on Shabbat, the holiest day of the week.
🚧🏗️ Page Still Under Construction