This week’s parsha includes every parent’s favorite מצווה, the בן סורר ומורה:
יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃ יט ותפשו בו אביו ואמו; והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו׃ כ ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו; זולל וסבא׃ כא ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך; וכל ישראל ישמעו ויראו׃
And we all know the gemara that says that this was not a practical מצווה that was ever implemented:
דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. כמאן? כרבי יהודה; איבעית אימא ר׳ שמעון היא, דתניא: אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות; ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.
אמר ר׳ יונתן: אני ראיתיו וישבתי על קברו.
And Rabbi Yonatan can’t be taken literally either:
Many commentators note that Rabbi Yonatan was a Kohen and had no business sitting in such places. Furthermore, Rabbi Yonatan lived long after the Sanhedrin surrendered capital jurisdiction. Finally, the tomb and tell might not be evidence for the correct halakhah but rather markers of grave injustices…
ולולא דמסתפינא אמינא על פי דברי חז״ל (סנהדרין לז,ב) מיום שחרב בית המקדש אע״פ שבטלה סנהדרין, דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו; מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה אן נחש מכישו; מי שנתחייב הריגה וכו׳. וכמו כן…מצא קבר של בן י״ג ונתברר לו שהיה מתנהג לגמרי כבן סורר ומורה, וראה מזה שאף שלא דנו אותו בב״ד, דין בן סורר ומורה לא בטל.
So what does דרוש וקבל שכר mean? What do we learn from this law? Presumably, it’s meant as a warning to wayward children: don’t misbehave, or you will end up like the בן סורר ומורה. There was one historical example of someone שהיה מתנהג לגמרי כבן סורר ומורה: David’s son Avshalom. The gemara notes the sequence of laws in this week’s parsha:
יא וראית בשביה אשת יפת תאר; וחשקת בה ולקחת לך לאשה׃…
טו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה; והיה הבן הבכר לשניאה׃…
יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃…
כב וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃
אמר [רש״י: חושי הארכי לדוד]: מאי טעמא קנסיבת יפת תואר? א״ל: יפת תואר רחמנא שרייה! א״ל: לא דרשת סמוכין? דסמיך ליה: (דברים כא:יח) ”כי יהיה לאיש בן סורר ומורה“; כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה!
כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ: ידוע מה שאחז״ל שדהע״ה נשא יפת תואר ויצא ממנו אבשלום, וה״ל למידרש סמוכים. נמצא בן סורר ומורא דקרא נרמז בו אבשלום—שלא העציב בו אביו מימיו, ולא הביאו לב״ד ליסר אותו—לבסוף נתקיים בו ותלית אותו על עץ שהרי נתלה בשערו.
ראיתי בחתם סופר עה״ת [I did not find this] שמביא…אמר רבי יהונתן, אני ראיתיו ישבתי על קברו. שהכונה לבן סורר ומורה כאבשלום, שעל קברו של אבשלום ישב.
Tomb of Absalom (Hebrew: יד אבשלום, Transl. Yad Avshalom; literally Absalom’s Shrine), also called Absalom’s Pillar, is an ancient monumental rock-cut tomb with a conical roof located in the Kidron Valley in Jerusalem, a few metres from the Tomb of Zechariah and the Tomb of Benei Hezir. Although traditionally ascribed to Absalom, the rebellious son of King David of Israel (circa 1000 BCE), recent scholarship has dated it to the 1st century CE.
…Residents of Jerusalem would bring their unruly children to the site to teach them what became of a rebellious son.
Bring your kids to the Tomb of Absalom. That is דרוש וקבל שכר.
I am learning ספר משלי now, and Shlomo explicitly reads this parsha as a lesson for children.
טו בני אם חכם לבך; ישמח לבי גם אני׃… יז אל יקנא לבך בחטאים; כי אם ביראת ה׳ כל היום׃… יט שמע אתה בני וַחֲכָם; וְאַשֵּׁר בדרך לבך׃ כ אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו׃ כא כי סבא וזולל יורש; וקרעים תלביש נומה׃
Look carefully at Shlomo’s words: אל תהי בסבאי יין בזללי בשר. Don’t be among the gluttons and sots.
ועם כל אלה אל תבטח בעצמך להתחבר עם בעלי מדות רעות לומר אני אתחבר להם ולא אסור מדרך הטובה כהמה, כי הלא אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר אשר הוא למו, כלומר להנאת עצמם ולא לנפשם לענג שבתות ומועדים.
The issue is hanging out with the wrong crowd, and being jealous of all their meat and wine. Shlomo’s focus is on קנאה; not so much the bingeing but the desire to have all that meat and wine that the gluttons have. But note that he’s not saying don’t be jealous; he’s saying be careful who you are jealous of: אל יקנא לבך בחטאים; כי אם ביראת ה׳.
כי אם: באיש יראת ה׳ תקנא.
Is קנאה a good thing or a bad thing? Yes.
רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.
(בראשית א:לא) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא? אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן.
ואמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה, לא מסלקינן ליה, דלמא אתי לאיתרשולי. רב דימי מנהרדעא אמר: כל שכן דגריס טפי; קנאת סופרים תרבה חכמה.
(בראשית ל:א) ותרא רחל כי לא ילדה [ליעקב] ותקנא רחל באחתה: אמר רבי יצחק, כתיב: אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה׳ כׇּל הַיּוֹם, ואת אמרת ותקנא רחל באחתה? אלא מלמד שקנאתה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שהיא צדקת לא היתה יולדת.
As I have said many times, we are social primates. René Girard, a French historian, had the insight that we don’t want what other people have; we want what other people want. We look at others to determine what is desirable.
Girard’s fundamental concept is “mimetic desire”. Ever since Plato, students of human nature have highlighted the great mimetic capacity of human beings; that is, we are the species most apt at imitation. Indeed, imitation is the basic mechanism of learning (we learn inasmuch as we imitate what our teachers do)…
However, according to Girard, most thinking devoted to imitation pays little attention to the fact that we also imitate other people’s desires, and depending on how this happens, it may lead to conflicts and rivalries. If people imitate each other’s desires, they may wind up desiring the very same things; and if they desire the same things, they may easily become rivals, as they reach for the same objects.
Girard gets a little weird and says that rivalry leads to identifying and killing or expelling a scapegoat, which suppresses the violence for a while. But Christianity has solved that problem [by killing the ultimate scapegoat]. So I’m going to ignore that part of his thinking.
But I think the initial insight is right. We don’t have control of the things we are jealous of; our קנאה is determined by the others whom we observe. But we can control who we observe. Shlomo says וְאַשֵּׁר בדרך לבך: making good choices will straighten out your heart.
ואשר: אז תוכל ללכת בדרך לבך כי לבב חכמה לא ישיאך לעבירה.
As חז״ל said,
אוי לרשע אוי לשכנו.
And that is the message of the end of our halacha, וכל ישראל ישמעו ויראו.