This week’s parasha has 74 of the 613 mitzvot. One of them is השבת אבידה:
א לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם; השב תשיבם לאחיך׃ ב ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו׃ ג וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה; לא תוכל להתעלם׃
There are a lot of extra things here: כל אבדת אחיך should include their שור, שה, חמר and שמלה. So חז״ל learn details of the halacha from each of these. But there is one problem.
אף השמלה הייתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה, לומר לך, מה השמלה מיוחדת, שיש לה סימנין ויש לה תובעין—אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין, חייב להכריז.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה? וצריכי; דאי כתב רחמנא שמלה, הוה אמינא ה״מ בעדים דגופה וסימנין דגופה. אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף, אימא לא; מהדרינן ליה: כתב רחמנא חמור, דאפילו חמור בסימני האוכף. שור ושה דכתב רחמנא ל״ל? שור, דאפילו לגיזת זנבו, ושה לגיזותיו. ולכתוב רחמנא שור, דאפילו לגיזת זנבו וכ״ש שה לגיזותיו? אלא אמר רבא:..שה דאבידה לדברי הכל קשיא.
כלומר, לא מצאנו דרך מספקת להסביר לשם מה נחוצים אלה.
The gemara ends with this קשיא. No one knows what we are supposed to learn from שיו, ”his sheep“. That’s a theological problem; there are supposed to be no superfluous words in the Torah.
אבל הכתוב יכלול הכל, כי אין הפשט כדברי חסרי דעת הלשון ולא כדעת הצדוקים. כי ספר תורת ה׳ תמימה אין בה אות יתר וחסר כולם בחכמה נכתבו.
So the commentators try to figure out what to do with this little lost sheep. There’s a principle in halachic exegesis, that we broaden the scope of a phrase if it can’t be applied locally:
[בענין ”אין שליח לדבר עבירה“] גלי רחמנא בשחוטי חוץ (ויקרא יז:ד) דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ; הוא ולא שלוחו. אשכחן גבי שחוטי חוץ; בכל התורה מנלן?…הדר כתב רחמנא (ויקרא יז:ד) וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא.אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל התורה כולה.
Similarly here, if we can’t apply it to the mitzvah of השבת אבידה, apply it to a more broad definition of אבידה:
”שה“ דכתבה בפרשת אבדה לכ״ע קשיא, דלא איצטריך ליה. וע״ז…אומר (תהלים קיט:קעו) תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד; בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ. ר״ל כשה האובד האמור בפרשת אבדה דלא איצטריך ליה בקרא, אבל הוא רמוז על ישראל הנקראים ”שה פזורה“, והם המה שה דאבדה שבתורה שהש״י ב״ה הוא בעליו של אותו השה, ומבקשו להוציא מאבדתו מן הגלות.
This is unusual for the Maharsha in חידושי אגדות. He usually presents more rationalist understandings of midrashim; here he is giving an almost chassidic reading of an apparently straightforward pasuk. But what is the metaphor here? The lost sheep is us; the original owner who is looking for the sheep is הקב״ה. Who is the finder who has the responsibility for returning the lost item to the owner? The Maharsha says that ה׳ seeks להוציא מאבדתו מן הגלות, to rescue us from being lost in exile, but he can’t mean that ה׳ wants the אומות העולם to “return” us. I think that the “finder” here is also us. Our responsibility is עבודת ה׳; when we get caught up in our own desires we are “lost” and have to return ourselves back to ה׳, Who always seeks our return and stands ready to accept us. It’s a perfect metaphor for חודש אלול and the season of תשובה. Doing תשובה is a form of השבת אבידה.
The Sfas Emes uses a different metaphor:
דהנה חז״ל כתבו כי זכה הצדיק, נוטל חלקו וחלק חבירו בג״ע. ומסתמא כן הוא גם בעוה״ז שהרשע בעונותיו מאבד זכיותיו. וכל המעש״ט שעשה הכל נוטל הצדיק. ולכן יש כמה פעמים שהצדיק מוצא סיוע במעשיו הטובים שלא ע״פ עבודתו. והוא שזכה לחלק הרשע. אך האדם צריך להשים לב ע״ז ולחזור החלק לבעליו והיה עמך עד דרוש אחיך כי כששב הרשע בתשובה יחזירנו לו. וכ׳ השב תשיבם פי׳ שע״י שהצדיק מרגיש שאין זה ע״פ עבודתו, עי״ז חוזר בתשובה. וע״י התשובה זו מתעורר גם הרשע לבוא להירהור תשובה.
Here, the lost sheep is our mitzvot, which are our mission in life. But we give up the opportunity and allow others to do those mitzvot. There is a concept from this week’s parsha, מגלגלין זכות על ידי זכאי:
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך; ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו׃
כי יפל הנפל: ראוי זה לפל, ואע״פ כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב.
The finder here is the זכאי, and the השבת אבידה means inspiring others to do תשובה and making them זכאים as well.
Either metaphor makes השבת אבידה a metaphor for תשובה, which is a lovely thought, and we could end right here. But I think this goes deeper than that.
This section of ספר דברים is a long list of one mitzvah after another, seemingly randomly selected. But the order is important:
ואמר רב יוסף: אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא, במשנה תורה דריש.
ויתבארו עפ״ז דברי הראב״ן (שו״ת לד) הא דאמרו חז״ל ד”אפילו מאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש“—”וטעמא משום דכל התורה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש“. וי״ל דכוונתו היא, שבד׳ ספרים הראשונים שהקב״ה שם דבריו בפיו של משה (מבלי התערבות דעתו והשגתו של משה), אין הכרח דאיכא טעם בשכלו דמשה בסמיכות הדברים, ולכן לא דריש סמוכים. משא״כ במשנה תורה שהדברים וסדרן השיג משה בדעתו, ומעצמו הי׳ אומר את דברי ה׳ אשר השיג, א״כ בהכרח שסדר הדברים מובן ומושג, ואיכא למדרש סמוכים—”לא סידר אלא להדרש“.
One classic example is in this week’s parsha:
יא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו׃
יב גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה׃
גדלים תעשה לך: אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב.
And we all know the סמוכים that start this week’s parsha:
יא וראית בשביה אשת יפת תאר; וחשקת בה ולקחת לך לאשה׃…
טו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה; והיה הבן הבכר לשניאה׃ טז והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר׃…
יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃
ולקחת לך לאשה: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב״ה מתירה ישאנה באסור.אבל אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו ”כי תהיין לאיש וגו׳“, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.
And the next paragraph continues the theme:
וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת; ותלית אתו על עץ׃
וכי יהיה באיש חטא משפט מות: סמיכות הפרשיות מגיד שאם חסים עליו אביו ואמו, סוף שיצא לתרבות רעה ויעבר עברות ויתחיב מיתה בבית דין.
The סמיכות is an example of עבירה גוררת עבירה; we dealt with this in the Tanach shiur in the case of Avshalom and his rebellion against his father. Once we start down the pathway of חטא, the consequences inevitably snowball and get worse and worse.
But it’s not inevitable. The next paragraph is the one we started with:
א לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם; השב תשיבם לאחיך׃ ב ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו׃
This metaphorically tells us of the power of תשובה, that ה׳ is always looking for us, his “lost sheep”, and תשובה is always possible. Life is not a Greek tragedy, with an implacable fate bearing down on us. No matter how far down the path we have fallen, redemption is possible.
And then (probably pushing the metaphor too hard) the סמיכות continues:
לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם; הקם תקים עמו׃
עמו: עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לטען טען, פטור.
Metaphorically, ה׳ will help us get back up. But only if we do our part to get things started.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, פִּתְחוּ לִי פֶּתַח אֶחָד שֶׁל תְּשׁוּבָה כְּחֻדָּהּ שֶׁל מַחַט, וַאֲנִי פּוֹתֵחַ לָכֶם פְּתָחִים שֶׁיִּהְיוּ עֲגָלוֹת וּקְרוֹנִיּוֹת נִכְנָסוֹת בּוֹ.