When Chana came back from seminary this summer, she gave me a ספר they had been learning, Rav Chaim Friedlander’s שפתי חיים on דברים. Rav Friedlander was a talmid of Rav Dessler, one of the editors of מכתב מאליהו, and his commentary is very mussar-oriented.
For פרשת כי תבא, he starts with the Tanchuma that Rashi cites:
היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים; ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך׃
היום הזה ה׳ אלקיך מצוך: בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאלו בו ביום נצטוית עליהם.
Rashi is only citing a piece of a much longer midrash:
מַהוּ ”הַיּוֹם הַזֶּה ה׳ אֱלֹקֶיךָ“? וְכִי עַד עַכְשָׁו לֹא צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל? וַהֲלֹא אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנַת אַרְבָּעִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א:ג): ”וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ“. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, ”הַיּוֹם הַזֶּה“? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בְּכָל יוֹם יְהֵא הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ הַיּוֹם הַזֶּה קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ מֵהַר סִינָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (דברים ד:ט),”וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ“ . וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, ”יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה׳“.
But this is only the second part of that midrash. It starts with a different reading of היום:
הַיּוֹם הַזֶּה ה׳ אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים צה:ו): ”בּוֹאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה׳ עוֹשֵׂנוּ“. וַהֲלֹא כְּרִיעָה בִּכְלַל הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְהִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלַל כְּרִיעָה; וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, ”נִשְׁתַּחֲוֶה נִכְרָעָה נִבְרְכָה“? אֶלָּא צָפָה מֹשֶׁה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְרָאָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לֵחָרֵב וְהַבִּכּוּרִים עֲתִידִין לִפָּסֵק, עָמַד וְהִתְקִין לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִין שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, לְפִי שֶׁחָבִיב תְּפִלָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִכֹּל הַקָּרְבָּנוֹת.
The previous two paragraphs were about ביכורים and וידוי מעשר, so the midrash says that היום, ”today“, after learning the laws of ביכורים, you need to be reminded of another law, the law of תפילה. The concept of davening three times a day is not in the Torah, but it is mentioned in תנ״ך:
ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה; וישמע קולי׃
ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם; וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אֱלָ־הֵהּ כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה׃
But still, what’s the connection between the first fruits and prayer? We usually think of prayer as corresponding to the קרבנות, not ביכורים. And why does the midrash bring up a pasuk from תהילים as a prooftext?
To answer the latter question, we need to realize that תהלים צה was written by Moshe:
דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים: ע״י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע״י משה…
תפלה למשה (תהלים צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן.
Rashi gets this from the midrash:
אמר רבי לוי בשם רבי חנינא: אחד עשר מזמורים שאמר משה בטכסיס של נבואה אמרן. ולמה לא נכתבו בתורה? אלו דברי תורה ואלו דברי נבואה.
(I think that דברי נבואה shouldn’t be taken literally; ספר תהילים is in כתובים. Moshe sometimes writes ברוח הקרש, not at the level באספקלריא המאירה.)
These are the eleven:
- תפלה למשה איש האלקים
- ישב בסתר עליון
- מזמור שיר ליום השבת
- ה׳ מלך גאות לבש
- א־ל נקמות ה׳
- לכו נרננה לה׳
- שירו לה׳ שיר חדש
- ה׳ מלך תגל הארץ
- מזמור שירו לה׳ שיר חדש
- ה׳ מלך ירגזו עמים
- מזמור לתודה
What is תהלים צה? We say it every week at the start of קבלת שבת:
א לכו נרננה לה׳; נריעה לצור ישענו׃
ב נקדמה פניו בתודה; בזמרות נריע לו׃
…ו באו נשתחוה ונכרעה; נברכה לפני ה׳ עשנו׃
…ח אל תקשו לבבכם כמריבה; כיום מסה במדבר׃
ט אשר נסוני אבותיכם; בחנוני גם ראו פעלי׃
י ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם;
והם לא ידעו דרכי׃
יא אשר נשבעתי באפי; אם יבאון אל מנוחתי׃
The psamlist exhorts us to bring a thanksgiving offering, and to נשתחוה ונכרעה נברכה (which the midrash interprets as תפילה three times a day), with the historical lesson not to be like בני ישראל at מסה ומריבה:
א ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה׳; ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם׃ ב וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה; ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה׳׃…ו הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל׃ ז ויקרא שם המקום מסה ומריבה; על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין׃
This perek was clearly written at the end of the 40 years in the wilderness (ארבעים שנה אקוט בדור), and is all about תודה, gratitude. This perek is the message that we need to express our gratitude to ה׳, and that is the message of בכורים. Don’t be like בני ישראל who didn’t acknowledge ה׳'s gifts; every year you need to come to the בית המקדש and say “Thank you”. Rav Friedlander says this is the connection to Rashi’s comment on היום:
וכך גם הנאמר בפרשת הביכורים ”הגדתי היום כי באתי אל הארץ“, כאילו היום הוא מחדש את ביאתו לא״י, אמנם פרשת ביכורים היא פרשה האמורה לדורות הבאים אחרי כניסתם לארץ, ויתכן גם שהמביא את הביכורים הוא כבר דורות רבים בארץ, אבל הוא אומר את אותו הנוסח: ”הגדתי היום כי באתי אל הארץ“, ע״י כך הוא מבטא את ההתחדשות שלו בביאתו לארץ כהיום.
That is the great danger in settling the land, getting comfortable and financially successful.
ז כי ה׳ אלקיך מביאך אל ארץ טובה; ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר׃…יא השמר לך פן תשכח את ה׳ אלקיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום׃ יב פן תאכל ושבעת; ובתים טבים תבנה וישבת׃ יג ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך; וכל אשר לך ירבה׃ יד ורם לבבך; ושכחת את ה׳ אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים׃…יז ואמרת בלבבך; כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה׃ יח וזכרת את ה׳ אלקיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל; למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה׃
כשתקבלו כל טוב אתם עלולים להיות בסכנה, היצה״ר עלול להשתמש באכילה ושביעה לצורכו להביא לשכחת ה׳, עד לכדי גאוה—”ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלוקיך“, לא מדובר בשכחה שאינו יודע ואינו רוצה להכיר את ה׳ שהוציא אותו ממצרים, הרי מדובר בדור דעה שראו בחוש את ה׳…אלא שהגאוה האופפת אותו, וכן הרגשת הלב ”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה“, זה מוציא את השגחת ה׳ מדעתו, להחשיב את עצמו ולהגדיל את ה”אני שלו“, יתכן גם שלא יאמר זאת בפה, שכן לא נעים לומר זאת בפה, אבל בלב מקננת בו ההרגשה ”כוחי ועוצם יד עשה לי את החיל הזה“. התשובה לכל רגשות אלו ”וזכרת את ה׳ אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל“.
The problem is that we forget ה׳. The problem is that in good times, we forget to think. ביכורים addresses that.
לאור זאת נבין את דברי המדרש שראה משה שיבוא זמן שמצוה יקרה ויסודית זו כביכורים תהיה חסרה, וזה מה שאמר הכתוב ”בואו נשתחוה נכרעה ונברכה לפני ה׳ אלוקינו“, וחז״ל ציינו זאת עה״פ ”היום הזה ה׳ אלוקיך מצוך לעשות“, אמנם כשנאמרה פרשת ביכורים עדיין לא ניצטוו במצוה זו אלא רק אחרי שיכנסו לארץ ישראל, אך יש מצוה שהיא מאותה השורש של הביכורים ששייכותה בכל עת ובכל זמן גם קודם שנתחייבו בביכורים, וגם אחר שא״א יהיה להביא ביכורים ולעשות את החוקים האלה בכל לבבך ובכל נפשך, זוהי מצות התפילה שהיא עבודה שבלב…ומשה ברוח קדשו ראה שיבוא זמן שלא יהיה ביכורים כאשר בית המקדש יחרב, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים ג״פ ביום.
ביכורים aren’t obligatory until כי תבוא אל הארץ (and there are times and situations when מצות ביכורים doesn’t apply), but the concept of תודה still applies. חז״ל are saying that משה established the תקנה of תפילה to remind us that we are dependent on ה׳ always, especially when things are so good that we have nothing to pray about.
This goes back to the well-known מחלוקת between Rambam and Ramban:
מצות עשה להתפלל בכל יום …ואין מניין התפילות מן התורה ולא משנה התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה; ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמה.
…מכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם…והיא מצוה על צרה שתבא על הצבור לזעוק לפניו בתפלה ובתרועה…
So, for the Rambam there is a מצוה to pray every day. For the Ramban, the מצוה only applies in times of צרה, when we feel the need to ask. Otherwise, there is no reason to pray.
One of my father’s jokes (this is a version I found online):
An English couple adopt a little German baby. After two years the child doesn’t speak and the parents are worried about him. After three years he has not spoken and by his fourth birthday he still has not uttered a word.
The English couple figure he is never going to speak but he is a lovely child and on his fourth birthday they throw him a party and make him a chocolate cake with orange icing.
The parents are in the kitchen when the little German boy comes in and says, “Mother, Father, I do not like the orange icing on the chocolate cake.”
“My goodness,” his mother says, “you can speak?”
To which the German boy replies, “Of course.”
“How come you have never spoken before?” his father asks.
“Well,” the boy says, “up till now everything has been satisfactory.”
Rav Soloveitchik’s philosophy of תפלה is described in the book Worship of the Heart, published after his death, and he claims that the Ramban and Rambam do not fundamentally disagree:
The controversy between Nachmanides and Maimonides does not revolve about the conjunction of prayer and tzarah. They are in agreement that the tzarah underlies prayer. They differ, however, about the substance of the experience of tzarah itself. The word mi-ma’makkim is in the plural, and one may speak of two distinct and incommesurate tzarah conceptions, of two ways of falling into the depths: first the experience of the surface tzarah, the external, objective, impersonal fall; and second, the experience of depth tzarah, the existential, personal fall.
As Rav Soloveitchik says, even when we are living lives of comfort, with nothing to complain about, we are still faced with an existential crisis. Either we cannot feel the presence of G-d in our world, and we are utterly alone, or we do feel G-d’s presence, and we are overwhelmed by the experience of the infinite. In Rav Soloveitchik’s reading of Rambam, we are in tzarah every day, and therefore are obligated to pray.
If you’re not scared, you’re not paying attention.
So our תפילות, just like the declaration of ביכורים, serves to remind us to think about the truth that we already know: our existence depends completely on הקב״ה:
Thus, in a fascinating way, there is a circular movement in the act of
prayer: one recites the liturgy in order to remind oneself of one’s existential
situation. One brings about a crisis-consciousness that in turn is the
source for a calling out to G-d embodied in the liturgy one is reciting.
עבודת התפילה שהיא במקום הביכורים לקשר אותנן לראשית, אל המקור—השי״ת…והם הג׳ לשונות ”נשתחוה“, ”נכרעה“, ”נברכה“, אין זה רק בחינה של אמירת תודה לה׳, אלא התבטלות לפני ה׳, להכיר שהכל מהשי״ת.
May we have a year where the צרה that inspires us is that of comfort, financial stability and health. And may we recognize that as an opportunity to say ועתה הנה הבאתי את…אשר נתתה לי ה׳.