This week I want to look at מי מריבה and Moshe’s mistake, but first a warning from Shadal:
משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש…אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו.
We all know the story:
א ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש; ותמת שם מרים ותקבר שם׃ ב ולא היה מים לעדה; ויקהלו על משה ועל אהרן׃ ג וירב העם עם משה; ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה׳׃ ד ולמה הבאתם את קהל ה׳ אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו׃ ה ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה; לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות׃
It’s worth noting where they are. מדבר צן is in the heart of the Arava valley. There really isn’t any water. They are completely dependent on ה׳.
ולא היה מים לעדה: על צד העונש חסרו המים לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר ונשכחה כמת מלב ולא הרגישו בהעדרה כלל ע״כ נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים.
לה ויסעו מעברנה; ויחנו בעצין גבר׃ לו ויסעו מעצין גבר; ויחנו במדבר צן הוא קדש׃ לז ויסעו מקדש; ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום׃
ונעבר מאת אחינו בני עשו הישבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעצין גבר;
ונפן ונעבר דרך מדבר מואב׃
Now, this problem has happened before, right after קריעת ים סוף:
א ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה׳; ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם׃ …ג ויצמא שם העם למים וילן העם על משה; ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא׃ …ה ויאמר ה׳ אל משה עבר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל; ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת׃ ו הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל׃
So what happens in our story?
ו ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם; וירא כבוד ה׳ אליהם׃
ז וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ח קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם׃ ט ויקח משה את המטה מלפני ה׳ כאשר צוהו׃ י ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע; ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים׃ יא וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים; ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם׃
יב ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם׃
Moshe does the same thing he did 40 years ago, but now it’s a mortal error. What was wrong? We all know Rashi’s answer:
להקדישני: שֶׁאִלּוּ דִּבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וְהוֹצִיא, הָיִיתִי מְקֻדָּשׁ לְעֵינֵי הָעֵדָה.
Abarbanel gives 10 possible answers; the first is Rashi’s. The second is based on another Midrash:
והדעת הב׳ הוא לחז״ל גם כן שאמרו שהיה החטא כשהקלו בכבודם של ישר׳ ואמרו להם שמעו נא המורים ולמדו מכאן שהמזלזל בכבוד הצבור כאלו מחלל את השם
זה שאמר הכתוב (תהלים לט:יב):בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ…מהו בתוכחות על עון? על ידי עון אחד שהיה ביד משה, שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ:י): ”שמעו נא המורים“ יסרת אותו והוכחת אותו.
Why is telling בני ישראל that they are rebellious so bad? Moshe (and ה׳) have said it many times before.
What exactly did ה׳ want Moshe to do? “Take the staff, gather the people and talk to the rock”. What staff? It seems clear to me that it is Aharon’s staff from last week’s parasha:
קח את המטה: זה המטה של אהרן, דהא כתיב כאן ”ויקח משה את המטה מלפני ה׳“; וזהו מקלו של אהרן, כדכתיב בפרשת קרח (במדבר יז:כה) הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי, ועוד דמקלו של אהרן היה אות לבני מרי, והיינו דאמר משה: שמעו נא המורים
כג ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי; ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים׃
…כה ויאמר ה׳ אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי; ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו׃
And does ודברתם אל הסלע really mean “take this symbolic stick and talk to the rock”? Not necessarily.
ועל דעתי טעם ”ודברתם אל הסלע“ כמו ”על הסלע“…
ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ; סגר עליהם המדבר׃
לבני ישראל: על בני ישראל. וכן…(בראשית כ:יג) אמרי לי אחי הוא—אמרי עלי.
So the Kli Yakar puts all this together to say that Moshe wasn’t supposed to berate the people, but to teach them. Start with the mussar of שמעו נא המרים, but don’t stop there:
[מטה אהרן] היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל ומ״מ הוציא פרח וציץ ואין פרח וציץ בלא מים אלא שהקב״ה גזר עליו שיוציא מים והפריח ה׳ עץ יבש ע״י המים שהוציא בגזירת האל ית׳, ורצה הקב״ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל לומר כשם שהוציא ה׳ מים מן עץ יבש זה כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש…ועי״ז והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר ”סלע“ בגימטריא ”עץ“ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה כתיב ”במטהו“ משמע במטה שלו הכה ולא במטה אהרן.
He notes that he takes המטה מלפני ה׳ but hits the rock with מטהו. That’s a big mistake. The Kli Yakar cites a Midrash on קריעת ים סוף:
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו; ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה׃
אָמַר רַבִּי סִימוֹן:…כָּךְ אָמְרוּ הַמִּצְרִיִּים לֹא הָיָה יָכוֹל משֶׁה לַעֲשׂוֹת כְּלוּם אֶלָּא בַּמַּטֶּה, בּוֹ הִכָּה הַיְאוֹר, בּוֹ הֵבִיא כָּל הַמַּכּוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ הַיָּם וְהַמִּצְרִיִּים עוֹמְדִים מֵאַחֲרֵיהֶם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַשְּׁלֵךְ אֶת מַטְךָ, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ אִלּוּלֵי הַמַּטֶּה לֹא הָיָה יָכוֹל לִקְרֹעַ אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: הָרֵם אֶת מַטְךָ.
וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז״ל (שמו״ר כא:ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד:טז) ”ואתה הרם את מטך ונטה את ידך“, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר הרם את מטך וסלקהו ונטה את ידך ולא במטך לפי שהיו מרננים אחר המטה ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה לפי שאנו רואין שאין כחו כ״א במטה זה, לכך נאמר הרם את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד:לא) ”וירא ישראל את היד הגדולה“, ר״ל שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה לפיכך ”ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו“, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם כי לא האמינו בה׳ ובנבואת משה עבדו לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה.
והנה בעת הזאת זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו…וע״י שהכה צור במטה חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה שחזרו ואמרו שלא ה׳ פעל כל זאת אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף, ושם נאמר ”ואתה הרם את מטך ונטה את ידך“, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה ולשון נטיה ביד ועי״ז ויאמינו בה׳, וכאן נאמר ממש הכל בהפך ”וירם משה את ידו ויך במטהו“, לשון הרמה וסילוק ביד כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו וע״י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון כאשר היה רינון של המטה קודם קי״ס, לכך נאמר ”יען לא האמנתם בי“; ”לא אמנתם“ לא נאמר אלא ”האמנתם“ שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי אלא יאמרו בכח המטה עשה זה ולא ה׳ פעל כל זאת. ובזה ב׳ רעות עשו כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה שנאמר ודברתם אל הסלע…והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה .
Yosef Albo says that Moshe and Aharon should have known this before ה׳ told them what to do, and their helplessness was a חלול השם:
ועל זה נאמר ”יען לא האמנתם בי וגו׳“, כי כששאלו המים, אלו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השם יתברך בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד…כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה לרואים.
The Netziv explains what they should have done, and why it had to be different from what happened 40 years ago:
הפלא הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות. והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת. ולמה זה התרעמו עתה. אבל ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה…ועתה היו עומדים ליכנס לא״י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה׳. ע״כ התנהג הקב״ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע. וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב…כך החל המקום ית׳ להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה, ולא יהיה עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל.
Moshe’s job at this point was not to save בני ישראל, not even to pray on their behalf, but to teach them how to behave when they weren’t leading a life of נסים גלויים:
וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום א׳ אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה וראש העם אומר דברים כבושים ואח״כ מתפללים בצבור כמבואר במס׳ תענית. ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בא״י ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע״כ צוה ה׳ להקהל עדה אל הסלע ושם היה השכינה באותה שעה ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר.
…והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואח״כ יתפללו בצבור לצד הסלע. ובזה ”ונתן מימיו“. לא יהיה בזה חדשות אלא מימיו הרגילים ונעשה לטבע יתן.
Moshe, before the sin of מי מריבה, would have continued to lead them in ארץ ישראל, and would have been there as a backup, but the first answer should never be “just hit it with the magic stick”:
וצוה עוד ”והוצאת להם מים מן הסלע“. ולכאורה הוא אך כפל לשון ח״ו. וגם השנוי מלשון מימיו למים לאו דבר ריק הוא. וגם השנוי ”ודברתם“ היינו משה ואהרן ”והוצאת“ הוא משה לבדו. אלא הוא אופן אחר. שאמר הקב״ה אולי לא יעלה השעה לתורה ותפלה כראוי. וא״כ לא יגיע הטבע ליתן מימיו. מכ״מ לא יעזוב את ישראל בלי מים כלל אלא יעשה נס כדרכו.
And this puts all the answers together. Moshe could not lead בני ישראל into the land, not so much because of a terrible sin, but because he demonstrated that he was not the leader they needed now. His zealousness and closeness to הקב״ה became his fatal flaw:
שמעו נא המורים: החל להוכיח את העם. ובא לקצף ולא דבר כדרך תוכחה ברכות. אלא ברוגז ובוז לרבים…ואמר משה דברים אלו בכעס עד שנעלמה ממנו הלכה ברורה להגיד לרבים ושימצאו אח״כ לב לתפלה כמו בעצירת גשמים. והיינו דתניא בת״כ פ׳ שמיני על זה הענין של מי מריבה שמתוך כעס בא לכלל טעות.