א ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן׃
ב ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם׃
In past years, I’ve attempted to defend קרח and דתן ואבירם. This year I want to look at those חמשים ומאתים נשיאי עדה.
As Rashi describes the story:
מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס ר״נ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת—רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר א:טז) ”אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה“—וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת, בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְטוּרָה? אָמַר לָהֶם חַיֶּבֶת, הִתְחִילוּ לִשְׂחֹק עָלָיו, אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִן אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת לֹא תִפְטֹר אֶת עַצְמָהּ?
Who was אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר?
ד ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבתיו הוא׃ ה ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם; לראובן אליצור בן שדיאור׃ ו לשמעון שלמיאל בן צורישדי׃ ז ליהודה נחשון בן עמינדב׃ … טז אלה קריאי (קרואי) העדה נשיאי מטות אבותם; ראשי אלפי ישראל הם׃
The story of the cloaks of תכלת is of course connected to the end of last week’s parasha and the מצוה of ציצת, and rhetorically with Korach’s claim that כל העדה כלם קדשים: if the people are all “תכלת” then why have a special string of תכלת? But I want to put a different spin on that metaphor.
The text does not identify the חמשים ומאתים, the way it does קרח and דתן ואבירם. It’s part of the ambiguity about them. Are they villains or victims?
משל לבן טובים שנמצא גונב כלים בבית המרחץ ולא היה בעל הגנבה רוצה לפרסמו התחיל נותן בו סימנין אמרו לו מי גנב כליך אומר להם בן טובים שהוא בעל קומה ועיניו נאות ושערו שחור וקווצותיו תלתלים וחוטמו זקוף משנתן הסימנין הללו הכירוהו אף כאן אע״פ שסתמן הכתוב על ידי הסימנין אתה יודע מי הם.
אנשי שם: בחכמה ובעושר. ונתחייבו כדור המבול: (בראשית ו:ד) אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
I think the Baal HaTurim is specifically mentioning their חכמה and עושר because those are the qualifications for רוח הקודש:
(שבת צב,א) ”אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר“ . ו”חכם“—הוא כולל כל המעלות השכליות בלי ספק. ו”עשיר“ הוא ממעלות המידות…והוא אמרם בגדר העשיר (אבות ד:א): “איזהו עשיר ? השמח בחלקו” …וכן ”גיבור“—הוא גם כן ממעלות המידות…והוא אמרו: ”איזהו גיבור? הכובש את יצרו“.
Note that גבורה is missing here. They are lacking in the self-restraint of הכובש את יצרו. That will be important later on.
But they are also אַנְשֵׁי הַשֵּׁם like דור המבול. Artscroll’s Baal Haturim commentary connects this comment to Rashi’s second understanding of the term:
אַנְשֵׁי שִׁמָּמוֹן, שֶׁשִּׁמְּמוּ אֶת הָעוֹלָם.
The 250 נשיאים are ambiguous characters.
The Netziv defends them:
והודיע הכתוב עד כמה הגיע כח דברי נרגן של קרח דו״א. עד שלקחו לב אנשי מעלה הללו. שמצד הסברא לא היו ראוים לבא לידי מדה זו לומר למשה ואהרן למה תתנשאו על קהל ה׳ אם מצד שהיו נשיאי עדה וכל מנהיג יודע שא״א להנהיג את הדור בלי איזה התנשאות…אם מצד שהיו קריאי מועד וישבו יחדיו עמם…אם מצד שהיו אנשי שם ואין איש אפרתי מוצא פה ולשון להגיד למי שגדול ממנו מדוע תתנשאו אפילו אם היה כן ח״ו.
And what happens to them in the end?
טז ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה׳; אתה והם ואהרן מחר׃
יז וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת והקרבתם לפני ה׳ איש מחתתו חמשים ומאתים מחתת; ואתה ואהרן איש מחתתו׃
יח ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת; ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן׃…לה ואש יצאה מאת ה׳; ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת׃
This reminds us of a previous אש יצאה מאת ה׳:
א ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת; ויקריבו לפני ה׳ אש זרה אשר לא צוה אתם׃ ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃
מאת ה׳: ולא מאש הקטרת׃ אלא מאת ה׳ היינו מקודש הקדשים…אמנם נתכבדו שהיה בזה כעין שריפת נדב ואביהוא דכתיב ג״כ מאת ה׳.
And Rashi makes an obscure comment about their motives:
ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב? אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר ”את מחתות החטאים האלה בנפשותם“.
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת מבין השרפה ואת האש זרה הלאה; כי קדשו׃
ג את מחתות החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה׳ ויקדשו; ויהיו לאות לבני ישראל׃
The Netziv explains:
את מחתות: חזר להמחתות שהמה לא נתחללו מקדושתם. ואדרבה העלה המקום ית׳ אותם מקדושה קלה לחמורה.
החטאים האלה בנפשותם: כבר נתבאר שר״ן איש הללו היו חסידי הדור. ומסרו נפשם על אהבת ה׳ ומש״ה כתיב זה הלשון…”בנפשותם“ והוא נפש המעלה שנקראת נשמה. שחטאו במה שרצו להעלות אותה ע״י אבדון מזה העולם.
ויקדשו: עתה במה שהקריבום לפני ה׳ בקטרת נתקדשו. ע״כ הנני מעלה אותם עוד בקודש.
ויהיו לאות לבני ישראל: אי אפשר לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך. דא״כ למה חלק הכתוב הטעם…אלא משמעות אות דכאן הוא דבר אחר. שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון ית׳…עוד הוא אות שמכל מקום מי שעובר על זה לא יהא אדם מבזה אותו…אחרי שקבלו ענשם חלק הקדוש ב״ה להם כבוד.
The problem was that the 250, like נדב ואביהו, tried too hard. They knew what would happen, but they so wanted to get close to ה׳ that they were willing, even eager, to be consumed by the אש יצאה מאת ה׳.
An interesting article on Torah Musings by Leonard Grunstein connects this eagerness to a well-known aggadah about the quintessential נשיא, Nachshon:
ור׳ יהודה אומר בלשון אחר (שמות יד:כב): וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם. כיון שעמדו שבטים על הים, זה אומר אין אני יורד תחלה לים, וזה אומר אין אני יורד תחלה לים, שנאמר (הושע יב:א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל. מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים. עליו הכתוב אומר (תהלים סט:ב) הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. ואומר (תהלים סט:ג) טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד. ואומר (תהלים סט:טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. מיד אמר המקום למשה: ידידי טובע בים והים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה? אמר לפניו: רבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו (שמות יד:טז): וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.
The Hebrew term used in the Midrashic account is Yedidi…The word choice is interesting. It didn’t, for example, say my righteous one, but rather my beloved one. It is suggested the word selected may ironically adumbrate to what caused Nachshon’s undoing. He may have loved G-d more than most and, hence, his jumping at the chance to show his love. However, his singular focus on loving G-d may have been at the expense of his being deficient in Yirat Shamayim (awe of G-d).
The נשיאים also do things their own way. They don’t take instruction or accept limits from others. We see this in the building of the משכן:
אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן [בחנוכת המזבח] בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה, אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שראו שהשלימו צבור את הכל…אמרו מעתה מה לנו לעשות.
ה׳ commanded the people to give to מלאכת המשכן:
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה; מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי׃
And there was no command to give gifts for the חנוכת המזבח. For that reason, Moshe didn’t want to accept those gifts:
ויקריבו אותם לפני המשכן: שלא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום.
Mr. Grunstein summarizes:
According to the Shelah [Torah Shebichtav, Numbers, Parshat Korach, Torah Ohr 11]…the group of two hundred fifty had virtuous intentions. They wanted to be holy. They reasoned they weren’t trying to rebel against G-d; but rather desired more fully to embrace G-d and holiness. They wondered why it was that only Aaron and his sons were involved in these holy ritual activities and not them? They thought this was only because Moses had used his unique position and access to G-d to implore and pray to G-d to appoint his brother and nephews to these roles.
They wanted to express their אהבת ה׳ in the way that they saw fit, and would not accept any limitations on it. They meant well, and that was their undoing.
And the טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת?
In modern Hebrew idiom, the sarcastic expression, “a completely blue tallit” (טלית שכולה תכלת) is widely used to refer to something that is ostensibly, but not really, absolutely pure, immaculate and virtuous.
What does the תכלת symbolize?
ואמר ”ולא תתורו אחרי לבבכם“ להזהיר ממנה שלא יטעו בה…שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע״ז…והמשכיל יבין…דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו׳.
היה ר׳ מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, שנאמר: וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר.
The image of the sapphire כסא הכבוד comes from the episode at מעמד הר סיני when Moshe, Aharon and the זקנים (presumably including the נשיאים) had a vision of ה׳:
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר׃
If תכלת symbolizes the כסא הכבוד, the literal nature of the Divine, then being wrapped in תכלת means being one with the כסא הכבוד. Rav Neuwirth of Yeshivat Orot Shaul in Ra’anana points out that תכלת needs to be seen from afar:
צבע התכלת היינו צבע הניתן להבחנה רק ממרחק ופרספקטיבה רחבה. צבעם של מי הים הוא למעשה צבע שקוף לחלוטין, אמנם ממרחק מבחינים אנו בצבע התכלת. עובדה זו נכונה היא גם ביחס לאויר האטמוספירה השקוף הנראה כתכלת ממרחק. על אחת כמה וכמה, נכונה היא עובדה זו בכל הקשור לכסא הכבוד, לגילוי מלכותו של הקב״ה כאן בעולם. את הקב״ה ניתן לגלות בעולם אך ורק ממרחק, ובתנאי שמבינים אנו שיש פער עצום בין מה שאנו רואים ותופסים לבין האמת המוחלטת. הסכנה הגדולה מתחילה כאשר סבורים אנו שהגענו לתכלת—מבינים הכל ויודעים הכל.
A טלית שכולה תכלת is the ultimate expression of אהבת ה׳. But the goal of unalloyed אהבה is to break all boundaries and remove the separation with the object of that love. We can’t do that with הקב״ה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: אַהֲבָה מְקַלְקֶלֶת אֶת הַשּׁוּרָה.
The Rambam says that our אהבת ה׳ should lead to יראת ה׳:
בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו…מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא; ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו.
In the experience of the love of G-d, in the drive towards oneness with Him, the norm [the law, the Halacha] retreats. However, the consummation of unity with G-d is neither desirable nor possible. Indeed, the identification of G-d with man is blasphemy. The love of G-d is consequently followed by the fear of G-d, which is the consciousness of ontic separation…My task is only to accept and pursue the norm. Therefore, the mitzvot ma’assiyot, the practical commandments, can never be eliminated. In a word, fear rehabilitates the norm.
The חמשים ומאתים נשיאי עדה could not control their אהבת ה׳. They wanted to experience a טלית שכולה תכלת. And that was their undoing.