This is the first Shabbat of the Three Weeks, and we start with a haftorah from ירמיהו . His first vision is of an almondwood stick:
יא ויהי דבר ה׳ אלי לאמר מה אתה ראה ירמיהו; ואמר מקל שקד אני ראה׃ יב ויאמר ה׳ אלי היטבת לראות; כי שקד אני על דברי לעשתו׃
Rav Haim Sabato wonders why ה׳ is so proud of ירמיהו for seeing this:
יש לעיין. מה פשר שאלת הבחינה לירמיהו: “מָה אַתָּה רֹאֶה ?”, ומה פשר השבח הגדול שנשתבח ירמיה כשהשיב: “מַקֵל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה”, עד שנאמר לו: ”הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת!“? והלוא כל הרואה מקל שקד, יודע שהוא מקל שקד! וכי צריך להיות ראוי לנבואה בשל כך ?!
Clearly it’s not a matter of “seeing”, but “understanding”. Compare זכריה, who does not understand what he is shown:
א וישב המלאך הדבר בי; ויעירני כאיש אשר יעור משנתו׃ ב ויאמר אלי מה אתה ראה; ויאמר (ואמר) ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרתיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה׃ ג ושנים זיתים עליה; אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה׃ ד ואען ואמר אל המלאך הדבר בי לאמר; מה אלה אדני׃ ה ויען המלאך הדבר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה; ואמר לא אדני׃ ו ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה׳ אל זרבבל לאמר; לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבא־ות׃
I’m going to start to address this with a minor note from the parasha:
מד בני אשר למשפחתם לימנה משפחת הימנה לישוי משפחת הישוי; לבריעה משפחת הבריעי׃ מה לבני בריעה לחבר משפחת החברי; למלכיאל משפחת המלכיאלי׃ מו ושם בת אשר שרח׃
We’ve talked about שרח before, and discussed Rashi’s Midrashic interpretation:
ושם בת אשר שרח: לְפִי שֶׁהָיְתָה קַיֶּמֶת בְּחַיֶּיהָ מְנָאָהּ כָּאן.
But the Ramban has a more פשט-based approach, that starts from the Targum:
וְשׁוֹם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח׃
Ramban’s version of the Targum is different:
ושום בת אתת אשר סרח׃
ושם בת אשר שרח: לפי שהיתה בחיים מנאה כאן לשון רש״י. ואונקלוס תרגם ”ושום בת אתת אשר סרח“. נתכוין בזה לומר, כי היתה בת יורשת נחלה ולכך הזכירה הכתוב בכאן כאשר הזכיר בנות צלפחד…ואלו היתה בת אשר עצמו לא היתה יורשת כי בנים זכרים היו לו אבל היתה בת אשתו מאיש אחר לא היה לו בן, והיתה נחלתו לבתו ויהיה טעם (בראשית מו:יז) ”ושרח אחותם“, כי היתה אחות בניו לא בתו. ולכך אמר ”ושם בת אשר שרח“ ולא אמר ”ובת אשר“, לומר כי היה שמה בת אשר ונקראת שרח.
ת״א ”בת אתת אשר“. פי׳ לא היתה בת אשר אלא בשם מחמת שגדלה כבת. כן פי׳ התוס׳ ובשביל שניתן לה נחלה בארץ אע״ג שאין מגיע לה ע״פ דין. מש״ה נחשבה בזה המנין. שעיקרו בשביל חלוקת הארץ וכן פי׳ הרמב״ן.
The דעת זקנים מבעלי התוספות has a problem with this: if her inheritance came from her biological father, then why list her under שבט אשר?
ומיהו תימ׳ אם הולידה אחד מן השבטים למה לא הזכירו ואם אחר דמעלמא למה מתיחסת על יעקב ושמא בת אשר היתה ולפי שהיה שמה ידוע ביותר בחסידות ובמעשים טובים כתוב עליה ושם ואמנם לשון התרגום דחוק
The halachic understanding seems to be that an adopted child is, at least in terms of קריאת שם, the same as a biological child. שרח is considered בת אשר.
הגה: מי שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר בני, או היתום כתב על המגדלו: אבי, או: אמי, לא מקרי מזוייף, וכשר, הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך.
כיון דהמגדל יתום נקרא בנו. אז גם היתום ראוי לקרות לאלוף נעוריו אבי ולאשתו אמי…וכן בעלייה לתורה…אני אומר יש לנו ראיה מוכרחת…מדכתיב בפרשת פנחס ”ושם בת אשר שרח“ וכתיב רמב״ן…היתה בת אשתו מבעל אחר משבט אחר והיתה בת יורשת נחלה, לכן נחשביה בפרשה זו ונקראת בת אשר על שגדלה כבתו.
And we have a case of this later in תנ״ך. Saul’s daughter Michal is mentioned as having sons by עדריאל:
ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפבשת; ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחלתי׃
But עדריאל was her sister’s husband:
ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד; והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה׃
So the gemara assumes that Michal had adopted them:
הכתיב ”את חמשת בני מיכל בת שאול“: אמר לך רבי יהושע: וכי מיכל ילדה? והלא מירב ילדה! מירב ילדה ומיכל גידלה, לפיכך נקראו על שמה ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
There’s a מוסר השכל here. The model of “adoption” is how we understand our relationship to הקב״ה. It’s where the word for adpotion comes from:
Adoption does not exist as a formal practice in Jewish Law (Halacha). The Hebrew word for adoption ‘אימוץ’ (immutz), which derives from the verb ‘אמץ’ (amatz) in Psalm 80 verse 16 and 18, meaning ‘to make strong’, was not introduced until the modern age.
טו אֱלֹקִים צְבָא־וֹת שׁוּב נָא;
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה; וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת׃
טז וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ; וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ׃
יז שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה; מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ׃
יח תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ; עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ׃
יט וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ; תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא׃
כ ה׳ אֱלֹקִים צְבָא־וֹת הֲשִׁיבֵנוּ; הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה׃
We are called the children of הקב״ה, but that is figurative (the literal understanding is for other religions):
בנים אתם לה׳ אלקיכם; לא תתגדדו ולא־תשימו קרחה בין עיניכם למת׃
ה׳ is our adoptive Father, but that still has real meaning. It is a relationship that cannot be broken:
ר׳ יהודה אומר: אם נוהגים אתם כבנים הרי אתם בנים, ואם לאו אין אתם בנים. ר׳ מאיר אומר: בין כך ובין כך בנים אתם לה׳ אלקיכם, וכן הוא אומר (הושע ב:א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ־ל חָי.
And that, says Rav Sabato, is what ירמיהו was able to see. It wasn’t just a staff, a rod for disciplining, but a מקל שקד. We’ve seen the almond staff before:
ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי; ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים׃
האות שהראה ה׳ לירמיהו היה מקל שקד. המקל הוא סמל לפורענות, מקל חובלים שמכים בו. ואילו השקד הוא סמל הכהונה. בחן הקדוש ברוך הוא את המועמד להיות נביא הפורענות, מה הוא רואה במחזה הנבואה. האם הוא רואה מקל בלבד, כלומר פורענות בלבד, או שמא יבחין הוא שאין זה סתם מקל, כלומר, שאין הוא מנבא על פורענות רגילה, אלא יבחין שיש כאן מקל שקד…כלומר שאין כאן סתם פורענות של עונש, אלא פורענות הנובעת ממה שנאמר (עמוס ג, ב): רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם. כלומר, דווקא מפני היותם של ישראל נבחרים לה׳, על כן באה עליהם פורענות כה קשה, ולקו בכפליים ועתידים גם להיות מתנחמים בכפליים.
ראה ה׳ שירמיהו מבחין בכך שהראה לו מַקֵל שָׁקֵד הוא ולא מקל בלבד. ועל כך השיבו: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת ! הבחנת נכון, וגם ראית טובה, ולא פורענות בלבד. ראוי ירמיהו להיות נביא החורבן—משהוכח שהוא מבין את המשמעות הפנימית העמוקה של החורבן, ואינו רואה בו פורענות בלבד, אלא פורענות הנובעת מגדולתם של ישראל ומתפקידם הייחודי בעולם.
And that becomes ירמיהו's mission:
ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע׃
Later, the connection with the מקל שקד is made explicit:
כו הנה ימים באים נאם ה׳; וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה׃ כז והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרע; כן אשקד עליהם לבנות ולנטע נאם ה׳׃
As we enter the period of בין המצרים we need this message of hope.