This week’s parasha has the ברכות that Yaakov gives to his sons. They are very poetic and hard to understand. I want to look at the ברכה for Yosef:
כב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין; בנות צעדה עלי שור׃ כג וימררהו ורבו; וישטמהו בעלי חצים׃ כד ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו; מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל׃
Artscroll takes its translation from Rashi:
22 A charming son is Joseph, a charming son to the eye; each of the girls climbed heights to gaze. 23 They embittered him and became antagonists; the arrow-tongued men hated him. 24 But his bow was firmly emplaced and his arms were gilded, from the hands of the Mighty Power of Jacob—from there, he shepherded the stone of Israel.
And Rashi’s problem with the last verse is that קשת can’t be literal; Yosef never goes to war, never wields a bow. So it’s a metaphor for strength.
ותשב באיתן קשתו: נתישבה בחזק.
קשתו: חזקו.
ויפזו זרעי ידיו: זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקב״ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רעה אבן ישראל—עקרן של ישראל, לשון האבן הראשה.
And the expression אביר יעקב, ”the Mighty Power of Jacob“, appears in תנ״ך as a description of ה׳:
לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה׳ צְבָאוֹ־ת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי׃
But what is “the stone of Israel”? We’re used to calling ה׳ a metaphoric rock (think מעוז צור), but here Yosef is the רועה, the shepherd, of that rock. So אבן ישראל must refer to the people of Israel. It’s not parallel to אביר יעקב. Ibn Ezra makes it a metaphor like “the meat of the matter”:
וטעם אבן: כעצם הדבר.
Ramban connects it to
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה׃
Sforno says אביר יעקב is the strength of Yaakov himself, and that gave Yosef the strength to survive the וימררהו ורבו, and then to support in turn the אבן ישראל, with אבן being a metaphor for value or permanence:
מידי אביר יעקב: אמנם זאת ההצלה וההצלחה היתה לך מידי אביר של יעקב שמקיים את בניו. וכן קיים אותך והצילך מבעלי החצים אשר שטמוך וימררו ורבו.
משם: ומדרך טובו זה.
רועה אבן ישראל: הוא רועה ישראל המתקיימים כמו אבן יקרה; או בלתי יקרה, המתקיימת, כענין (דניאל ב:לד) הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן [וּמְחָת לְצַלְמָא עַל־רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן].
But the Rashbam takes אבן in a completely different way. It’s a collective noun for “family”; “fatherland” without the “land”. In modern Hebrew the word would be עם.
רועה אבן ישראל: משפחת ישראל, שכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבן לשון אב ומשפחה. נו״ן יתירה כמו נו״ן של שגעון ועורון. ומ״ם של ריקם. ותהי הכנם.
It is how Onkelos translates it:
…דִּי בְמֵימְרֵיהּ זַן אֲבָהָן וּבְנִין זַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
אבן ישראל: לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן אָב וּבֵן, אֲבָהָן וּבְנִין—יַעֲקֹב וּבָנָיו.
The Targum Pseudo-Jonathan (I like sounding smart by saying that) puts the two meanings of אבן together:
…וּמִתַּמָן זַכָּא לְמֶהֱוֵי פַּרְנָסָא וּלְאִיתְחַבְּרָא בִּגְלוֹף שְׁמָהָן עַל אַבְנַיָא דְיִשְרָאֵל.
טו ועשית חשן משפט מעשה חשב כמעשה אפד תעשנו; זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר תעשה אתו׃…כא והאבנים תהיין על שמת בני ישראל שתים עשרה על שמתם; פתוחי חותם איש על שמו תהיין לשני עשר שבט׃…כט ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש; לזכרן לפני ה׳ תמיד׃
The idea that Yaakov is speaking about Yosef’s survival in Egypt, and that it goes from the strength of his father to supporting his family and being engraved on the חשן המשפט, is made concrete in a well-known gemara:
יוסף מאי היא דכתיב (בראשית לט:יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ. א״ר יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו…רב ושמואל; חד אמר לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו נכנס.
לעשות צרכיו: נראה משום דהוציאו בלשון ביאה ”ויבא הביתה“, קא דייק נמי דלעשות צרכיו נכנס.
I’m hesitant to translate the following, because it takes תשב באיתן קשתו as a very explicit metaphor:
(בראשית לט:יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וגו׳; באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם, ותקרא ”רועה זונות“ דכתיב (משלי כט:ג) וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן? מיד (בראשית מט:כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ: א״ר יוחנן משום ר׳ מאיר: ששבה קשתו לאיתנו. וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו: נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב: מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד אלא אביר יעקב. מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: משם זכה ונעשה רועה שנאמר (תהלים פ:ב) רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף.
Let’s go back and look at what led up to that incident:
ח וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני לא ידע אתי מה בבית; וכל אשר יש לו נתן בידי׃
ט איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו; ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלקים׃
י ויהי כדברה אל יוסף יום יום; ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה׃
His initial resistance was twofold: betraying his master and betraying הקב״ה. But it wasn’t enough. Rabbi Shulman makes the point that, in the eyes of the gemara, the only thing that holds him back is the vision of his father threatening him that he will no longer be part of his family. He will give up, both figuratively and literally, being part of אבן ישראל.
Why? Because he could have accepted the ethical system of Egypt, and in that society, having an affair with his master would be OK. I’m sure אשת פוטיפר had many trysts with good looking slaves before. It was the done thing.
ג כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו; וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו׃
ד את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם; אני ה׳ אלקיכם׃…ו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; אני ה׳׃…
כ ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע; לטמאה בה׃
The midrash says that פוטיפר just wanted Yosef for himself:
סְרִיס פַּרְעֹה: …מְלַמֵּד שֶׁלֹא לְקָחוֹ אֶלָּא לְתַשְׁמִישׁ.
And when we read the text closely, what upset פוטיפר was not anything that Yosef had done, but the fact that his wife was publicly declaring it, making him a laughingstock:
ויהי כשמע אדניו את דברי אשתו אשר דברה אליו לאמר כדברים האלה עשה לי עבדך; ויחר אפו׃
הנה התפעל מזה ושמו בבית הסוהר שאם לא היה עושה זה היה לבוז בהיות אשתו אומרת כן.
Yosef was in exile, expelled from his family. He could have accepted the Egyptian definition of morality (they were two consenting adults, after all), and just been a good Egyptian.
Yosef, convinced that his family has abandoned him, accepts this fate and decides to lead his own life. Just as Eisav established himself in Edom, Yosef will make a name for himself in Egypt. He can even bring the name of G-d into society in his own way, despite not being part of the Chosen Nation.
The names he gives his children reflect that option:
נ וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און׃
נא ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה; כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי׃
נב ואת שם השני קרא אפרים; כי הפרני אלקים בארץ עניי׃
But when push came to shove, he decided that he was still part of כנסת ישראל. What allowed him to become the רעה אבן ישראל is that he is still part of אבן ישראל, the family of Israel. Jewish nationhood is not tied to land (or even genetics) but to values. And Yosef, because of אביר יעקב, the strength of Yaakov, still kept those values.