This week’s parsha starts with the census of בני ישראל before they enter the land, after the משכן was completed. Moshe is told to appoint leaders—נשיאים, also called ראשי המטות, literally “chiefs of staff” (a great pun from Rabbi Matis Weinberg):
א וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באהל מועד; באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר׃ ב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם׃ ג מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן׃ ד ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבתיו הוא׃ ה ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם; לראובן אליצור בן שדיאור׃ ו לשמעון שלמיאל בן צורישדי׃ ז ליהודה נחשון בן עמינדב׃ ח ליששכר נתנאל בן צוער׃ ט לזבולן אליאב בן חלן׃ י לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד; למנשה גמליאל בן פדהצור׃ יא לבנימן אבידן בן גדעני׃ יב לדן אחיעזר בן עמישדי׃ יג לאשר פגעיאל בן עכרן׃ יד לגד אליסף בן דעואל׃ טו לנפתלי אחירע בן עינן׃ טז אלה קריאי (קְרוּאֵי) העדה נשיאי מטות אבותם; ראשי אלפי ישראל הם׃ יז ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמת׃
I want to look at that word, נקבו, in פסוק יז. It means “specified”:
כז ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך; נחשתי ויברכני ה׳ בגללך׃ כח ויאמר; נקבה שכרך עלי ואתנה׃
Why does the text need to tell us that Moshe took the men specified by name? The names were just listed! Rashi makes an odd comment:
האנשים האלה: את שנים עשר נשיאים הללו.
אשר נקבו: לו כאן בשמות.
What is Rashi adding, “specified here”? Maharal explains that נקבו is in the past perfect “who had been specified”, and Rashi is saying that it does not mean “who had been specified at a previous time, but only listed here”, but “who had been specified in the command just mentioned”:
אשר נקבו לו כאן: פירוש, שאין לשון “נקבו” כמו שאר ”נקבו“ שהוא לשון הנקוב ומפורש במקום אחר, דלמה יתלה במה שהוא נקוב במקום אחר, והלא אף כאן פירש לו הקב״ה כל אחד בשמו…לכך פירש ”הנקובים לו כאן“, פירש רש״י שהקב״ה פירש לו למשה את שמם כאן, שאמר אלו תקח…ולא מה שהם נקובים במקום אחר.
Rashi wants us to know that these נשיאים were specified now, because בני ישראל had נשיאים before this:
ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד; ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה׃
ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה; וידבר משה אלהם׃
והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים; לאפוד ולחשן׃
So these נשיאים are named for the first time, here. The problem is that Rashi is wrong. These נשיאים were listed by name at a previous time (even though that won’t be written in the text until later):
(במדבר ט:א) וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר…וללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה שבתחלת הספר הוא אומר וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, וכאן הוא אומר בחדש הראשון, ללמדך שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
א ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו; וימשחם ויקדש אתם׃ ב ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם; הם נשיאי המטת הם העמדים על הפקדים׃
…יב ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו; נחשון בן עמינדב למטה יהודה׃
…יח ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר׃
…עח ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן׃
We will start with an insight from Rav Yaakov Kaminetsky:
שאו את ראש וגו׳: הנה המנין הזה…היה ביחוד כדי לסדר את עניין הדגלים. ולכאורה תמוה, הלוא תיכף כשיצאו בני ישראל ממצרים יצאו בני ישראל (שמות יב:נא) עַל צִבְאֹתָם…ואמאי המתינו מלסדר את הדגלים שנה תמימה, אתמהה! אלא שבאמת עניין הדגלים…ציין כי כל שבט ושבט יש לו תכונה או שאיפה מיוחדת—ומטרת האחד שונה ממטרת השני, ונמצא כי לכאורה הדגלים גרמו לפירוד הלבבות, אלא מכיון שהיה לכולם מרכז אחד, והיינו המשכן, וכולם חונים מסביב למשכן, אין זה גורם לפרוד אלא כל א׳ עומד על משמרתו המיוחדת לו ואין כאן שום פירוד…מכיון שכולם מרוכזים לנקודה מרכזית אחת אם כן אין חשש פרוד ומחלוקת, ולפיכך כל זמן שלא הוקם המשכן ולא היה עדיין מרכז רוחני אז היתה כל האומה חטיבה אחת ודגל א׳ לכולם, משא״כ אחר שהוקם המשכן כי אז אין שום חשש לדגלים, ולפיכך אחר שבחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן התחילו להתעסק בדגלים בא׳ לחדש השני בשנה השנית, ונכון.
We could say that the נשיאים here may have been the same נשיאים who led the tribes at יציאת מצרים, but they needed to be re-appointed here, after the משכן is dedicated. The division into tribes before this was an unfortunate political reality, that could (and will) tear the people apart. Once they have a common center and a common goal, the benefits of federalism can be realized, and the Torah will acknowledge the נשיאים as leaders of separate but united שבטים.
There’s another side to Rashi’s comments:
האנשים האלה: את שנים עשר נשיאים הללו.
אשר נקבו: לו כאן בשמות.
האנשים האלה שנים עשר נשיאים הללו: כי ”האנשים האלה“ משמע שהיו אנשים סתמא, כדמשמע ”האנשים“, ולא נלקחו מפני שהיו נשיאים, וזה אינו, דכיון דאלו שנים עשר אנשים נשיאים היו, בודאי מפני נשיאותם לקח אותם.
The Torah emphasizes that they were אנשים who were appointed to become נשיאים, even though we know that they were the נשיאים before.
וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וג׳: בבמדבר רבה (פרשה א:ז) כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה לכך נאמר ”במדבר סיני“, עכ״ל, וצריך ביאור.
ונראה לפרש שכל זמן שהאדם חי בה”אני“ שלו אז ה”אני“ חוצץ בינו ובין קונו ית׳, אבל כשעושה את עצמו כהפקר סרה המחיצה בינו לבין הקב״ה, ואז אפשר לזכות ולהבנת התורה שהיא דעת אלקים. וענין ההפקרות בחכמת התורה הוא שאם למד הרבה לא יחזיק טובה לעצמו ושלא יתגאה בהוראה, והעיקר שאם יחדש חידושי תורה לא יקפיד אם דורשים דבריו לפני הציבור שלא בשם אומרו. ואם האדם משים עצמו כמדבר הפקר, שאינו חושב שהוא הבעל הבית על חכמתו, זוכה שה׳ יתן לו חכמה מפיו דעת ותבונה.
ובזה מובן מה שנאמר וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, וממשיך הכתוב להזכיר כל אחד ואחד מהם בשמותיהם כאילו זו הפגישה הראשונה, ותמוה שהרי מנין זה היה באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, וכבר היו ידועים הנשיאים בשם…
עוד יש לדקדק שכאן נקראים ”אנשים“ לשון אנשים פשוטים בלי שום מנוי ושררה, על אף היותם אותם הנשיאים שהקריבו אז קרבנותיהם, והיה לו לומר ”ואתכם יהיו הנשיאים לבית אבותם“…
והתירוץ הוא שלמדם הקב״ה שאף אם לגבי בני ישראל הם נשיאים ומכובדים, הרי מוטל עליהם לשום את עצמם הפקר כמדבר ולהיות בעיני עצמם כאנשים פשוטים, ”ואתכם יהיו איש איש למטה“ בלי להתחשב עם שררה הקודמת, ”ואלה שמות האנשים“ שנבחרו בתורת ”אנשים“, ועל ידי הנהגה זו ששמו עצמם הפקר כמדבר והשליכו מעליהם כל כבוד עצמי ושררה זכו להשררה האמיתית להיות ”ראשי אלפי ישראל“.
…כהדגשת רש״י בלשונו הזהב ”אשר נקבו לו כאן בשמות“, פ׳ כאן דייקא נקבו למשה בשמות כאנשים פשוטים.
And that is a profound lesson in leadership. There is a קרי/כתיב in our text: אלה קְרִיאֵי (קְרוּאֵי) העדה נשיאי מטות אבותם. The written text has קְרִיאֵי, those who call the community, and that is how Onkelos translates it:
אִלֵין מְעַרְעֵי כְנִשְׁתָּא רַבְרְבֵי שִׁבְטֵי אֲבָהַתְהוֹן רֵישֵׁי אַלְפַיָא דְיִשְׂרָאֵל אִנוּן׃
But the מסורה says to read the word as קְרוּאֵי, ”those who are called by the community“:
הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה.
The נשיאים have to be “public servants”, called by the community, not dictating to them. They need to remember that they are just אנשים, plain people, who are given authority to keep the people centered on the משכן and the mission of בני ישראל.