I just got back from Liora and Gershon’s wedding (Mazal Tov!), so this is just a re-presentation of פרשת בחקותי תשע״ט, which is itself based on Rav Itamar Eldar’s article in Torah MiEtzion: Vayikra.
At one of the שבע ברכות, Gershon’s brother Aden talked about the well-known Trolley Problem: how much is a single human being worth? This week’s parsha makes that explicit: 50 shekels (adjusting for age and sex):
א וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה׳׃ ג והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה; והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש׃
That’s $353.98 (on May 24, 2022). That was easy!
Now, ספר ויקרא ought to end on a dramatic note:
מה וזכרתי להם ברית ראשנים; אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳׃
מו אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה׃
That’s the perfect conclusion to the ספר dedicated to קדושה. It starts with קדושת מקום, continues with קדושת אדם, then קדושת זמן and through שמיטה and יובל ties it back to קדושת מקום, then the sealing of the ברית with the attendant rewards and punishments, then ends with אלה החקים והמשפטים והתורת to sum it all up.
But it doesn’t end there. There are 4 more aliyot, all boring stuff about ערכין, the valuation of donations to the מקדש. Valid halachot, to be sure, but why put them at the end of the ספר? Why not include them with all the other laws of donations?
Back then, I looked at some approaches to the problem. Now I would like to explore another way of looking at it, from Rav Itamar Eldar’s article in Torah MiEtzion: Vayikra.
The Netziv points out that the idea of a “voluntary” מצוה is very strange:
כי יפליא נדר: ביארנו לעיל כב:כא שמשמעו לפי הפשט שהוא פלא לעשות מצוה שאין רצון ה׳ בכך. וכך מפורש ברבה על פ׳ זו הה״ד (קהלת ה:ד) טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וגו׳.
לפלא נדר או לנדבה: לפי הפשט פי׳ לפלא נדר שאינו ראוי לנדור ומ״מ נדר…שהיה בעת צרה ומותר לנדור אע״ג שאינו מן המובחר ועיין להלן כז:ב.
And Hirsch says that this is why these laws are only an appendix to the ספר:
[This chapter] tells how the case is to be treated when somebody feels the necessity…to present and object or its worth to the Sanctuary…All such endowments or gifts are…not demanded by the Torah but purely as an act directed by one’s own feelings and wishes…These laws…are strikingly separated…and tells us the not insignificant fact: The Jewish תורת כהנים, the Jewish codex of the laws of the priests, declares Temple endowments and vows of gifts as being not especially pious G-d-pleasing acts, and least of all does it ascribe to them the slightest value as atonement for leading a sinful life.
Rav Eldar points out that in the sorts of situations that we feel the need to sacrifice, when we are praying “מן המעמקים”, we offer to give up the thing that is most valuable to us. But that which is really most valuable to us is not our cows and sheep, our possessions, but ourselves and our loved ones. The “natural” expression of sacrifice is human sacrifice:
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם׃
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו.
But ה׳ tells us that human beings have value, and cannot be sacrificed for our religious needs. ערכין is the mechanism for sublimating that urge, which existed throughout history:
ג ואמרת שמעו דבר ה׳ מלכי יהודה וישבי ירושלם; כה אמר ה׳ צבא־ות אלקי ישראל הנני מביא רעה על המקום הזה אשר כל שמעה תצלנה אזניו׃
ד יען אשר עזבני וינכרו את המקום הזה ויקטרו בו לאלהים אחרים אשר לא ידעום המה ואבותיהם ומלכי יהודה; ומלאו את המקום הזה דם נקים׃
ה ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל; אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי׃
וכתיב (ירמיהו יט) ”אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי“. ”אשר לא צויתי“ זה בנו של מישע מלך מואב …”ולא דברתי“ זה יפתח; ”ולא עלתה על לבי“ זה יצחק בן אברהם.
The example of מישע מלך מואב is striking: his child sacrifice so shocks his enemies that they immediately retreat:
כד וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם; וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב׃
כה וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר־חֲרָשֶׂת; וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ׃
כו וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה; וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ׃
כז וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ׃
And Phyllis Shapiro mentioned a classical Greek source of the same idea:
Agamemnon offends the goddess Artemis on his way to the Trojan War by hunting and killing one of Artemis' sacred stags. She retaliates by preventing the Greek troops from reaching Troy unless Agamemnon kills his eldest daughter, Iphigenia, at Aulis as a human sacrifice.
It is at the akedah that ה׳ unambiguously rejects human sacrifice. The story still bothers us, because Avraham initially doesn’t protest. We feel that human sacrifice is obviously, inherently, immoral. How could he even think that ה׳ wanted him to do such a thing?
The akedah, then, poses a serious problem. If there is anything man knows, it is that it is rather unseemly to murder one’s son in cold blood. God’s commanding Avraham to do just that, [Rabbi David] Hartman explains, demands that he violate the most rudimentary dictate of his conscience and so effectively torpedoes Avraham’s moral independence.
But Alex is wrong. The fact is that through most of human history, killing children was a normal thing. We feel it is immoral, but that is because the lesson of the akedah is so ingrained in us and our society. When faced with the need for sacrifice, we have to substitute:
יב ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה; כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני׃
יג וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו׃
And the parasha ends with a law that provides a striking contrast:
לב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה׳׃
לג לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו; ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל׃
Animals are to be offered. If the are קדוש, they cannot be exchanged. Human beings must be exchanged, because every individual has their own infinite inherent value.
Several ספרים of תנ״ך have “appendices”, chapters at the end that are clearly out of context. This is one example of that. I haven’t seen any sources that discuss why ה׳ should organize the book that way, but I can hypothesize. Every ספר נבואה has a message, a מוסר השכל, that is the theme of the ספר. But that moral is not explicitly stated; it is implied in the text as a whole. There is a danger, therefore, that we will draw the wrong conclusion. In ספר ויקרא, we may look at Moshe’s words on the death of נדב and אביהו:
ב ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם; וימתו לפני ה׳׃ ג ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה׳ לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד; וידם אהרן׃
And we may feel that ה׳ wants us to give up our lives for Him. But our appendix reminds us that ה׳ really wants us to dedicate our lives for Him:
ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם; אני ה׳׃
And the 50 shekel ערך is just the financial value of an offering. The fact that it seems so low emphasizes that it in no way represents the true ערך נפש of a person. There is no way to put a price on an actual human being.
That might (if I can be so arrogant) answer Rashi’s question:
עֶרְכְּךָ: כמו עֵרֶךְ, וכפל הכפי״ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא.
עֶרְכְּךָ is clearly used as a noun, but maybe there’s a hint to it meaning הָעֵרֶךְ שֶׁלְךָ, ”this is the appraisal for you, when you want to offer a sacrifice“. For Me, ה׳ says, every human being has infinite worth. That is the lesson of the פרק of ערכין.