Before the long תוכחה, the parsha has a brief description of the good things that will happen if we listen to ה׳:
ג אם בחקתי תלכו; ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם׃ ד ונתתי גשמיכם בעתם; ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו׃…ט ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם; והקימתי את בריתי אתכם׃ י ואכלתם ישן נושן; וישן מפני חדש תוציאו׃ יא ונתתי משכני בתוככם; ולא תגעל נפשי אתכם׃ יב והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים; ואתם תהיו לי לעם׃
The Ramban takes this as the starting point to a long essay on the nature of אמונה and how we should look at illness:
והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל; לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם. כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו:כו) כי אני ה׳ רופאך.
ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו; כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רפאך׃
And therefore, if we listen to ה׳ then we will not need doctors:
וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כענין חזקיהו בחלותו.
א בימים ההם חלה חזקיהו למות; ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה׳ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה׃ ב ויסב את פניו אל הקיר; ויתפלל אל ה׳ לאמר׃ ג אנה ה׳ זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי; ויבך חזקיהו בכי גדול׃
And if that is true, then if we do fall ill, we should not go to the doctor; we should go to the rabbis to learn how to do תשובה, and ה׳ will heal us.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ:…גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת — וְהוֹדוּ לוֹ.
וגנז ספר רפואות:…ואמרינן בברכות שגנז ספר רפואות לפי שלא היה לבם נכנע על חוֹלְיָם אלא מתרפאין מיד.
And we have an example of exactly this in תנ״ך:
ז ובעת ההיא בא חנני הראה אל אסא מלך יהודה; ויאמר אליו בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על ה׳ אלקיך על כן נמלט חיל מלך ארם מידך׃…י ויכעס אסא אל הראה ויתנהו בית המהפכת כי בזעף עמו על זאת; וירצץ אסא מן העם בעת ההיא׃…יב ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו; וגם בחליו לא דרש את ה׳ כי ברפאים׃ יג וישכב אסא עם אבתיו; וימת בשנת ארבעים ואחת למלכו׃
The Ramban says this clearly indicates that going to the doctor was a mistake.
ואמר הכתוב ”גם בחליו לא דרש את ה׳ כי ברופאים“. ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים? אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם ”לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ“. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח (שמות כג:כה) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ?.
If illness comes from G-d, then the response to illness should be prayer, not medicine. Why are we not all Christian Scientists? It is a logical conclusion, from the assumptions that we’ve made.
Christian Science…was developed in 19th-century New England by Mary Baker Eddy, who argued in her 1875 book Science and Health that sickness is an illusion that can be corrected by prayer alone.
But that’s not what the halacha says! Jews have always been doctors, even the Ramban himself:
Moses ben Nahman…was a leading medieval Jewish scholar, Sephardic rabbi, philosopher, physician, kabbalist, and biblical commentator.
And we learn that doctors are OK from the Torah itself:
יח וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף; ולא ימות ונפל למשכב׃ יט אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה; רק שבתו יתן ורפא ירפא׃
ורפא ירפא: כְּתַרְגּוּמוֹ—יְשַׁלֵּם שְׂכַר הָרוֹפֵא.
דְּאָמַר רַב אַחָא: הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם, אוֹמֵר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה, וּתְרַפְּאֵנִי. כִּי אֵ־ל רוֹפֵא נֶאֱמָן אָתָּה וּרְפוּאָתְךָ אֱמֶת. לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְרַפּאוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ [רש״י: כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים].
אָמַר אַבָּיֵי: לָא לֵימָא אִינָשׁ הָכִי, דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״ — מִכָּאן שֶׁנִּיתְּנָה רְשׁוּת לָרוֹפֵא לְרַפּאוֹת.
The Ramban explains:
והוא מאמרם (ברכות ס,א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו; שאילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה׳. אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם ”ורפא ירפא: מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות“. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו. לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא:יח) יש על המכה תשלומי הרפואה כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים…אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.
So ideally, we should respond to illness with אמונה. If we can’t, then we are allowed to go to a doctor, and the doctor can treat us. But it’s not a good thing.
Rabbeinu Behaye ibn Paquda has a different opinion:
הדברים שחיב המאמין לבטח בהם על הבורא יתעלה כוללים אותם שני מינים. אחד מהם דברי העולם הזה והשני דברי העולם הבא…
ואמר בפרוש החלק הראשון מהם והוא בעניני גוף האדם בלבד והם חייו ומותו וטרף מזונו למחיתו ומלבושו ודירתו ובריאותו וחליו ומדותיו. ואפני הישר בבטחון על אלקים בכל ענין מהם שישליך את נפשו בהם להליכות הגזר אשר גזר לו הבורא מהם ותבטח נפשו באלקים יתברך.
…וכמו שאמרנו בחיים ובמות כן נאמר בחיוב תביעת סבות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמדות הטובות ולהרחיק שכנגדן—עם ברור אמונתו כי הסבות אין מועילות אותו בזה כלום אלא בגזרת הבורא יתברך—כאשר יש לבעל האדמה לחרש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה אם יזדמנו לו מים ויבטח על הבורא יתברך להפרותה ולשמרה מן הפגעים ותרבה תבואתה ויברך אותה הבורא, ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בבטחונו על גזרת הבורא שתצמיח האדמה בלתי זרע שקדם לו.
כן נאמר בענין הבריאות והחלי כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבען זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו כמו שצוה הבורא יתעלה (שמות כא:יט) ”ורפא ירפא“ מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחלי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא.
In other words, part of our אמונת ה׳ is to accept that ה׳ created the world and the laws of nature, and refusing to rely on those laws reflects a lack of faith.
It had been raining for days and days, and a terrible flood had come over the land. The waters rose so high that one man was forced to climb onto the roof of his house.
As the waters rose higher and higher, a man in a rowboat appeared, and told him to get in. “No,” replied the man on the roof. “I have faith in the L-rd; the L-rd will save me.” So the man in the rowboat went away. The man on the roof prayed for G-d to save him.
The waters rose higher and higher, and suddenly a speedboat appeared. “Climb in!” shouted a man in the boat. “No,” replied the man on the roof. “I have faith in the L-rd; the L-rd will save me.” So the man in thespeedboat went away. The man on the roof prayed for G-d to save him.
The waters continued to rise. A helicopter appeared and over the loudspeaker, the pilot announced he would lower a rope to the man on the roof. “No,” replied the man on the roof. “I have faith in the L-rd; the L-rd will save me.” So the helicopter went away. The man on the roof prayed for G-d to save him.
The waters rose higher and higher, and eventually they rose so high that the man on the roof was washed away, and alas, the poor man drowned.
Upon arriving in heaven, the man marched straight over to G-d. “Heavenly Father,” he said, “I had faith in you, I prayed to you to save me, and yet you did nothing. Why?” G-d gave him a puzzled look, and replied “I sent you two boats and a helicopter, what more did you expect?”
This dialectic, between what we call בטחון and השתדלות, is a reflection of a מחלוקת in חז״ל:
ת״ר (דברים יא:יד) וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ. מה ת״ל? לפי שנא׳ (יהושע א:ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. יכול דברים ככתבן; ת״ל וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ: הנהג בהן מנהג דרך ארץ; דברי ר׳ ישמעאל. ר״ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים…אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר׳ שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
And finding the right balance between those is part of our task in life. Rav Yaakov Kamenetsky has a fascinating perspective on this:
והנה נדמה בעינינו כי לדעת חובת הלבבות צריך הוא האדם לסייע כביכול להקב״ה–שעל ידי הסיבה הזאת יוכל לפרנסו, וכן מבינים רוב בני העולם ודומים הם כי הרמב״ן הוא המחמיר בנדון זה. אבל המעיין בחובת הלבבות יראה כי הוא הנהו המחמיר בזה, אלא שהוא סובר כי כל עניין ההתעסקות הוא מפני יישוב העולם! והרי זו מצוה ככל מצות שבתורה, ולפיכך כותב הוא שהאדם לא ישנה את מלאכתו ואף שרואה הוא שאינו מצליח במלאכתו זאת. אבל לדעת הרמב״ן אדרבה האדם אינו בתכלית השלימות נמסר הוא למערכות הטבע ואז צריך הוא לעבוד באמת כדי להתפרנס על ידי זה, כי כן כתב לענין רפואה שאחרי שבא אל הרופא הרי הרופא צריך להזדקק לו כי הוא נמסר להנהגה הטבעית.
In other words, there is a mitzvah of יישוב העולם (what we nowadays call תיקון עולם). Planting and harvesting, and even going to the doctor, is part of that mitzvah. It’s not just an expression of faith in ה׳'s creation of the physical world, but our obligation to be part of that physical world. בחקתי תלכו includes (ירמיהו לג:כה) חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. We have a halachic obligation to respect the laws of nature.
