I just got the book The Crowns on the Letters, by Rabbi Ari Kahn, and I wanted to present one of the essays from that book. The book takes the stories of the lives of חז״ל and puts them together to create a way of looking at the individual דרך התורה of each one. The hook into the parsha is the end of פרשת אמור, when it discusses all the יומים טובים:
ד אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם׃ ה בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים; פסח לה׳׃
There is a mitzvah of תקראו אתם; the holidays need to be declared. There are several parts of this mitzvah; it includes saying kiddush, setting the calendar, and learning the laws of the יום טוב:
אשר תקראו אותם במועדם: קריאה זו היא בדברי תורה שיתעסקו בהלכות פסח בפסח כו׳ לכך נאמר במועדם, ועל קריאה זו אמר אלה הם מועדי אמנם כשאין עסוקים בהם, כי אם במאכל ומשתה אינן מועדי ה׳ כלל, ועליהם נאמר (ישעיה א:יד): חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי.
All these are all part of the central idea, that the holidays need to be publicly declared. That has special resonance on פסח:
עַרְבֵי פְסָחִים…אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי.
ואפילו מן התמחוי וכו׳: פשיטא! זלא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות—הכא משום פרסומי ניסא מודה.
We raise a glass to celebrate our redemption; in fact we raise four glasses: to celebrate our holiness and our role in creating holiness (מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים), to celebrate our past redemption (גָּאַל יִשְׂרָאֵל), to celebrate our ongoing sustenance (הַזָן אֶת הַכּל) and to celebrate our future redemption (with הלל, אֵ־ל מֶלֶךְ גָּדול בַּתִּשְׁבָּחות, אֵ־ל הַהודָאות, אֲדון הַנִפְלָאות). And it is רבי עקיבא who emphasizes that this needs to be public, משום פרסומי ניסא. רבי עקיבא is known for his insistence on publicly maintaining his faith even in the face of Roman persecution. Which makes the following story (which follows in the gemara shortly after the above halacha) very strange:
חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין. אמר לו: רבי, למדני תורה. אמר: איני מלמדך.
We will only mention two of the things רבי עקיבא taught רבי שמעון בן יוחי. But first, note who is talking to רבי עקיבא. רבי שמעון בן יוחי was one of his last students, who would go on to rebuild Torah after his generation is gone:
שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון [בן יוחי] ורבי אלעזר בן שמוע. והם הם העמידו תורה אותה שעה.
And רבי עקיבא is in prison. We know why he is in prison:
תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? זאמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה—לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות?! לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו, אנו מתיראין, במקום מיתתנו—על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה: ”כי הוא חייך וארך ימיך“, כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה—על אחת כמה וכמה!
אמרו: לא היו ימים מועטים, עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס, מי הביאך לכאן? אמר לו: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה. אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
So somehow רבי שמעון בן יוחי meets with רבי עקיבא in prison. I have the image from all the movies:
I assume the Romans are listening in on this conversation. So רבי עקיבא refuses to teach רבי שמעון בן יוחי any Torah. Which makes no sense. This is רבי עקיבא, who has already risked his life to publicly teach, who continued to teach from his prison cell:
מעשה שחלצה בינו לבינה ולבית האסורין, ובא מעשה לפני ר׳ עקיבה והכשיר.
בבית האסורים היה מעשה. ולבית האסורים בא המעשה. רבי יוחנן הסנדלר עבד גרמיה רוכל יומא, עבר קומי בית חבישה דר׳ עקיבה והוה מכריז ואמר מאן בעי מחטין מאן בעי צינורין. חלצה בינו לבינה מהו. אודיק ליה ר״ע מן כוותא. אמר ליה אית לך כושין; אית לך כשר.
And רבי שמעון בן יוחי threatens him:
אמר לו: אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות.
Rabbi Shimon’s response is shocking, horrific: How can Rabbi Akiva’s dedicated student, the great and holy Rabbi Shimon bar Yochai, threaten his teacher? Moreover, the threat itself seems bizarre; after all, Rabbi Akiva is already in prison, with a death sentence hanging over him!
רבי עקיבא answers metaphorically:
אמר לו: בני, יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. אמר לו: ומי בסכנה? והלא עגל בסכנה!
רבי עקיבא says he desperately wants to teach Torah, even more than רבי שמעון בן יוחי wants to learn. רבי שמעון בן יוחי assumes that רבי עקיבא‘s refusal is out of a concern for his (רבי שמעון בן יוחי’s) safety, so he says that this is his decision to make. He is willing to take the chance. So רבי עקיבא tells him some very strange parables:
אמר לו: אם בקשת ליחנק—היתלה באילן גדול. וכשאתה מלמד את בנך—למדהו בספר מוגה. מאי היא? אמר רבא, ואיתימא רב משרשיא: בחדתא, שבשתא כיון דעל—על.
“If you are going to be hanged, do it from a big tree. And teach your children from a well-proofread book”.
Throughout the Roman Empire, and for nearly the entire duration of Roman rule [in Judea], the Empire’s primary concern was the collection of taxes; generally , the Roman hierarchy did not conern itself in issues of local worship or ideology. The prohibition against learning Torah was far from the norm.
Something happened that caused the Romans to take drastic, uncharacteristic steps against Jewish scholarship: a rebellion was afoot…the Jews were motivated by something far more powerful than political or military logic: the rebellion was fueled by messianic fervor…A fearless military leader named Bar Kokhba, supported by the great Rabbi Akiva, had begun to gather a band of top-notch fighters, leading the Romans to conclude that religion can be “dangerous”…Torah study, it seemed, lay at the heart of the rebellion, and was therefore forbidden under the penalty of death. The Romans assumed that this would suffice to deter the masses from involvement in Torah and, consequently, from Jewish identity…Those foolhardy enough to study secretly…would be hunted down…
Rabbi Akiva understood the Roman plan…he saw only two choices. The first would be to do what the Romans assumed he would do: gather a few dedicated students and teach them in caves…[H]e would live out his life on the run from the Roman legions, but this would only be a partial victory…[H]e and his students might survive, but the masses would be lost. They would become disconnected from the life-source of Judaism.
Rabbi Akiva therefore chose a second option. Instead of teaching clandestinely, he would teach publicly. He would take to the streets, the marketplaces, wherever Jews gathered.
In Rabbi Kahn’s telling, רבי עקיבא knows that he will be tortured and executed for teaching. He is willing to die על קידוש ה׳.
לב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל; אני ה׳ מקדשכם׃ לג המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים; אני ה׳׃
המוציא אתכם: עַל מְנָת כֵּן [לקדש שם שמים].
א מִזְמוֹר לְאָסָף;
אֵ־ל אֱלֹקִים ה׳ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ;
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ׃
…ד יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל; וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ׃
ה אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח׃
רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים. ”אספו לי חסידי“, אלו צדיקים שבכל דור ודור. ”כורתי בריתי“, אלו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבש האש. ”עלי זבח“, אלו ר״ע וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.
But his final act will itself be an act of teaching Torah:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ”בכל נפשך“; אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו? היה מאריך ב”אחד“, עד שיצתה נשמתו ב”אחד“. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
So he wants both to save his student, and to save himself from being prematurely executed. If the Romans realize what he is thinking, they will quietly put him to death without making him a martyr. רבי שמעון בן יוחי's “threat” is not to tell the Romans that רבי עקיבא is teaching Torah; they already know that. His “threat” is to let the Romans (and the Jewish intelligentsia) know that רבי עקיבא won’t teach Torah, that he has given up.
If, in fact, they had succeeded in breaking Rabbi Akiva, if the leader of the religious rebellion had indeed given up, it would solve an enormous problem for the Romans. They could release a broken-spirited Rabbi Akiva, and then simply sit back and watch the rebellion fizzle.
רבי עקיבא's response is יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק; I want to teach but can’t (with a subtle tilt of the head to the eavesdropping Roman guards). רבי שמעון בן יוחי assumes he’s trying to protect him, so answers, הלא עגל בסכנה! רבי עקיבא answers that this is not the problem; אם בקשת ליחנק—היתלה באילן גדול. ”I need to go out with a bang“. But you—you will be of those who העמידו תורה אותה שעה. You need to remember everything I’ve taught you; למדהו בספר מוגה.
So רבי עקיבא would have his chance for his final, public teaching, and inspire countless generations of Jews with his final אחד. And his students would continue teaching Torah to an eager public. רבי עקיבא would always teach a message of hope, that even in the darkest night, dawn would eventually come.
It gives a new perspective on the story we read at the סדר, about the importance of the פרסומי ניסא of the גאולה that is the מקראי קדש of פסח:
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.