This week's parsha has the story of the only קרבן פסח that was offered in the wilderness.
{:he}
><b>ו</b> ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא; ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא׃ <b>ז</b> ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם; למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במעדו בתוך בני ישראל׃ <b>ח</b> ויאמר אלהם משה; עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם׃
--במדבר פרק ט
Rashi points out (quoting the Sifrei) that Moshe's casual עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ is astounding:
{:he}
><em>למה נגרע</em>: אָמַר לָהֶם אֵין קָדָשִׁים קְרֵבִים בְּטֻמְאָה; אָמְרוּ לוֹ יִזָּרֵק הַדָּם עָלֵינוּ בְכֹהֲנִים טְהוֹרִים וְיֵאָכֵל הַבָּשָֹר לִטְהוֹרִים. אָמַר לָהֶם "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה"--כְּתַלְמִיד הַמֻּבְטָח לִשְׁמֹעַ מִפִּי רַבּוֹ; אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה שֶׁכָּךְ מֻבְטָח, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה.
--רש"י, במדבר ט:ז
This is a fundamental difference between Moshe and any other נביא:
{:he}
><b>ה</b> אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה.
>
<b>ו</b> כל הדברים שאמרנו, הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים--חוץ ממשה...
>
כל הנביאים, אין מתנבאים בכל עת שירצו. ומשה רבנו, אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת, שנאמר ”עמדו ואשמעה, מה יצווה ה' לכם“.
--משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ז
We spoke [two weeks ago](/שבועות+תשפ״א/) about the giving of the Torah, that once it was given, ה׳ doesn't tell us how to interpret it. That is left for us, as human beings.
{:he}
>[ה׳] מסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ; כפי שיסכימו הם כן יקום.
--הגר״א, קול אליהו רכו
But this points out that Moshe was different. Even after מעמד הר סיני,‎ ה׳ would tell Moshe how to decide the halacha. This lasted only until Moshe's death:
{:he}
>אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל! א"ל (דברים ל:יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא...
>
>אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות לג:יא) וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל? מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר...תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
--תמורה טז,א
No longer could we ask ה׳ what to do; now it is up to our פלפול to understand the will of G-d.
That is the implication of אַשְׁרֵי יְלוּד אִשָּׁה. The expression יְלוּד אִשָּׁה occurs in תנ״ך only in איוב, where it emphasizes the frailty and mortality of human beings.
{:he}
>אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז׃
--איוב יד:א
And in חז״ל, it is used almost exclusively for Moshe (there are a few allusions to Yaakov, see the [מחלקי המים on this week's parsha](https://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%A9%D7%94-%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA%D7%95)):
{:he}
>ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?
--שבת פח,ב
{:he}
>וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כׇּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה׃
--שמות לג:ח
{:he}
><em>והביטו אחרי משה</em>: לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מובטח, שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אהלו.
--רש"י, שם
This is the highest spiritual level that any human being can aspire to; Moshe achieved it during his lifetime but we look for it in עולם הבא.
{:he}
>העולם הבא--אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם <em>ונהנין מזיו השכינה</em>.
--משנה תורה, הלכות תשובה ח:ב
Rav Kamenetsky says that this is what Yehoshua failed to realize when he told Moshe that he didn't have anything left to learn
{:he}
>אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים; ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים.
--שבת קיב,ב
{:he}
>ויש להבין, הא לכאורה יהושע צדק בדבריו, ואילו היה יהושע אומר למשה--תלמידך אני, ומימיך אני שותה, אמור נא לי מה שאני חסר, מה באמת היה משה אומר ליהושע? הא כבר מסר לו את כל התורה כולה? אמנם נראה שאף שיהושע למד את כל התורה מפי משה, מכל מקום כלל אחד בהלכה לא למד ממנו, והיינו הכלל שמסרו לנו חז״ל: אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים...והיינו שכאן היה משה מלמדו הכלל הגדול של חתימת התקופות, ועכשיו כשהגיע זמנו של משה ליפטר לגן עדן נגמרה תקופת ”משה קיבל תורה מסיני“ ומתחילה תקופת ”ונתנה ליהושע“, והרי זה כבר תקופה חדשה וכבר חל הכלל של אם הראשונים בני מלאכים וכו׳.
>
...<em>אמר לו הקב״ה: לומר לך אי אפשר</em>: כלומר עכשיו שנחתמה תקופת משה שוב תורה לאו בשמים היא ושוב אין אני יכול למסור לך ההלכות כל זמן שאתה מבקש, והיינו שמשה היה יכול לומר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם, אבל יהושע כבר אינו יכול לעשות כן, והרי שוב אין הוא במדרגתו של משה.
--אמת ליעקב, בהעלותך ט:ח
And that was Moshe's error as well. He felt that *anyone* could achieve the level of נבואה that would allow כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה הָיָה מְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה. This week's parsha tells us of Moshe's humility:
{:he}
>והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה׃
--במדבר יב:ג
>Humility is not thinking less of yourself, it's thinking of yourself less.
--[Rick Warren](https://www.brainyquote.com/quotes/rick_warren_395865)
His humility was in exactly this:
{:he}
><b>כו</b> וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה; ויתנבאו במחנה׃ <b>כז</b> וירץ הנער ויגד למשה ויאמר; אלדד ומידד מתנבאים במחנה׃ <b>כח</b> ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר; אדני משה כלאם׃ <b>כט</b> ויאמר לו משה המקנא אתה לי; ומי יתן כל עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם׃
--במדבר פרק יא
However, it's not all positive. The Mesech Chochma draws a shocking conclusion:
{:he}
>עכשיו אף אם יבואו אלף רבבות נביאים באותות ומופתים לאמר בשם ד' לשנות קוצו של יו"ד מתורת משה לא נשמע לו ומצוה להמיתם כדין נביאי שקר כיון שעל נבואת משה אנו עדים בעצמינו וזה שאמר (שמות יט:ט) וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. ודו"ק בכל דברי רבינו בהלכות יסודי התורה פרק ז' וח' כי כל דבריו קדושים וברוח נבואה אמרן בלי ספק.
>
וא"כ איך צוה השם שיאמינו לעולם במשה? הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואין הידיעה מכרחת הבחירה, ושמא יבחר משה אחר זה חלילה להוסיף מדעתו! ועל כרחן שהשי"ת *שלל ממנו הבחירה לגמרי* ונשאר מוכרח כמלאכים.
>
...התכלית הוא הבחירה שבלא בחירה אין מעלה על האדם יותר מכל הנמצאים.
>
...רק שמשה שמצד עצמו עמל ויגע כל כך עד שהעלה עצמו למדרגה הגבוה שבמדרגות האנושי השלימות היותר האפשרי לכן זכה שיבטל ממנו הבחירה...([בני ישראל במעמד הר סיני] הוכרחו כמלאכים שמוכרחים מצד שכלם שע"ז נאמר כפה עליהם הר כגיגית שהיו מוכרחים מצד שכלם והשגתם לקבל עליהם התורה)...(דברים ה:כז-כח) [לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם׃] וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. שזהו שאצלו בטלה כל כוחות הגוף וחומריותו והשגתו צלולה ובהירה ונעדר בחירתו ונשאר משכיל מעוצם השגתו מוכרח להשלימות היותר נעלה ומטעם זה פירש מן האשה...
--משך חכמה, שמות, הקדמה
Moshe achieved the highest spiritual level that a human being can achieve. After that, there was nothing to strive for, nothing to accomplish.
{:he}
>ובלא בחירה הלא לא היה להם שכר על קיום התורה, שעל הכרח אין שכר כיון שלא מצד עמלם והכנתם...וזה שאמר ”שובו לכם לאהליכם“; היינו לבחירה ולכוחות הגוף המוקף באלפי כוחות דמיונות ההטעאה שקריות תאוות חשק וכיו"ב.
--משך חכמה, שמות, הקדמה
The very fact that we are left to figure things out on our own, that we cannot go to ה׳ at any moment to ask what to do, means that we are always able to strive higher and earn our eternal reward.
{:he}
>הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.
>
ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.
--משנה אבות ד:יז