Sara said that these parshiot are hard to teach (she teaches 2-year-olds) because you have to teach the same thing all over again next month, as we prepare for Pesach. I think it’s much easier; just do the same thing twice. Maybe her students pay more attention.
So I’m going to talk about the Haggadah.
כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.
I assume we all read the words, and realize that “דברה תורה” means that there are four places in the Torah where we are commanded to tell the story of יציאת מצרים to future generations. Three of them are in our parsha:
כה והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה׳ לכם כאשר דבר; ושמרתם את העבדה הזאת׃ כו והיה כי יאמרו אליכם בניכם; מה העבדה הזאת לכם׃ כז ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל; ויקד העם וישתחוו׃
ה והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש; ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה׃ ו שבעת ימים תאכל מצת; וביום השביעי חג לה׳׃ ז מצות יאכל את שבעת הימים; ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך׃ ח והגדת לבנך ביום ההוא לאמר; בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים׃
יא והיה כי יבאך ה׳ אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבתיך; ונתנה לך׃ יב והעברת כל פטר רחם לה׳; וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה׳׃ יג וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו; וכל בכור אדם בבניך תפדה׃ יד והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת; ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים׃ טו ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה׳ כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה; על כן אני זבח לה׳ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה׃
The fourth is in ספר דברים:
י והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך; ערים גדלת וטבת אשר לא בנית׃
…כ כי ישאלך בנך מחר לאמר; מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלקינו אתכם׃ כא ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים; ויציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה׃ כב ויתן ה׳ אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו׃ כג ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו׃ כד ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה׃ כה וצדקה תהיה לנו; כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו׃
(I don’t know why the haggadah is out of text order)
And we all know how the Haggadah presents these four, as four archetypes of “children who need edification”:
חכם, מה הוא אומר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם? ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
רשע, מה הוא אומר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם? לכם, ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לי, ולא לו. אלו היה שם, לא היה נגאל.
תם, מה הוא אומר? מַה זּאֹת? ואמרת אליו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה׳ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
ושאינו יודע לשאול, את פתח לו, שנאמר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
The חכם notably is not given a pasuk as an answer, but instead the last Mishna of מסכת פסחים (actually the penultimate Mishna):
ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ישנו מקצתן, יאכלו. כלן, לא יאכלו. רבי יוסי אומר, נתנמנמו, יאכלו. נרדמו, לא יאכלו.
Lots of things have been said about this ((פסחים קטו,ב) לחם עוני: לחם שעונין עליו דברים הרבה). The mitzvah is repeated four times because there isn’t one right way to do it.
[T]he Rabbinic solution to the Toraic conundrum [why repeat the mitzvah?] is that unlike most Mitzvot which only need be presented once because the mode and method of performance is essential fixed, this Mitzvah can only be properly fulfilled by responding, intelligently, thoughtfully and deliberately, to the child on his or her own terms.
I want to focus on the fact that in the Haggadah, the חכם and the רשע are not given the answers that are given in the Torah.
The Kli Yakar addresses this with respect to the רשע. I understand him to imply that the key is the word ואף: ואף אתה הקהה את שניו. In addition to what the Torah says, the בעל הגדה (who is a Tanna, and therefore his words have some halachic significance), tells you to do more.
דרך ראשון הוא, שפסוק ואמרתם זבח פסח וגו׳ אינו נקשר עם פסוק שלמעלה כלל והוא מילתא באפי נפשיה, והראיה על זה כי היה לו לומר ואמרתם ”אליהם“ זבח פסח הוא…
ועוד קשה למה אמר בכל מקום על הפסח (שמות יג:ה) וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה, וכאן אמר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה. ועוד קשה שבכל מקום קרא הבנים בלשון יחיד…וכאן אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם, לשון רבים.
…אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת הש״י, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר ”ושמרתם את העבודה הזאת“; תשמרו אותה שלא תהרס…ולכך נקט בניכם לשון רבים כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך…
…ומה שנאמר אחר כך, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה׳ מלתא באפי נפשיה הוא, לפי שאמר רשב״ג: כל מי שלא אמר ג׳ דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור…
…ודעת בעל ההגדה שפסוק ”והגדת לבנך“ הוא תשובה לבן הרשע ולבן שאינו יודע לשאול.
ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ is said to the community, not the רשע. When there is a climate of cynicism, you need to say it explicitly.
But the בעל הגדה is telling us that there is a mitzvah of והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. This applies to all our children, whether they ask or not, even if they are rolling their eyes and muttering cynically (not our children, obviously. But it could happen). The רשע is not excluded from the community. If they want to exclude themselves, הוציא את עצמו מן הכלל, then we tell him the consequences of that, לי, ולא לו.
So what about the the חכם? I’m going to give my own thought on this. Look carefully at the חכם's question and the answer given in the Torah. He asks “what are the laws”, and we tell him our history; why are the laws. The Torah tells us that the mitzvah of סיפור יציאת מצרים is the סיפור.
מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח.
There are two models for the seder, for עונין עליו דברים הרבה.
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסבין בבני־ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
מעשה ברבן גמליאל וזקנים, שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עוסקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש.
Do we spend the night telling the story, or do we spend the night in halachic pilpul about the laws of the night? It’s clear which model the בעל הגדה chose. The mitzvah of הגדה is not to learn the halachot; it is to tell the story.
So when the בעל הגדה says ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, the בעל הגדה is giving us a התר, that we may spend our night עוסקין בהלכות הפסח. Once you’ve fulfilled the mitzvah of והגדת לבנך…בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים and (as the Torah explicitly says) ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים; ויציאנו ה׳ ממצרים ביד חזקה, then you can indulge his intellectual fervor for the halacha. But it’s not ideal.
It’s a different perspective on the חכם. We look at him as the perfect child in the Haggadah. But the truth is (present company excepted), our children are not perfect, even the חכם.
But there is one child who is called perfect. The word תם literally means “perfect”. It is used as a synonym for “righteous”, and as a verb for “complete”. In תנ״ך it never implies a lack of intellectual ability. The reason we translate it here as “simple” is because of the parallel in the Yerushalmi:
תני רבי חייה: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה; בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאל.
But by using the word תם, the בעל הגדה is telling us what the real mitzvah of the evening is.
תמים תהיה עם ה׳ אלקיך׃
ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים מבית עבדים. The goal is to retell and relive the story.