This is a re-presentation of פרשת בשלח תשע״ד.
I am going to start with a simple halacha:
ז ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצריים. מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר הכול אסור להתיישב בה.
ח ובשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצריים (דברים יז:טז) [רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה׳ אָמַר לָכֶם] לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד; (דברים כח:סח) [וֶהֱשִׁיבְךָ ה׳ מִצְרַיִם בׇּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ] לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ; (שמות יד:יג) [וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה׳ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם] לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ואלכסנדרייה בכלל האיסור.
ט מותר לחזור לארץ מצריים לסחורה ולפרקמטיה ולכבוש ארצות אחרות; ואין אסור אלא להשתקע שם…
י וייראה לי שאם כבש מלך ישראל ארץ מצריים על פי בית דין שהיא מותרת; ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד גויים מפני שמעשיה…מקולקלין יותר מכל הארצות שנאמר (ויקרא יח:ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם [אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ].
The comment about Alexandria is because that was the center of the Jewish community in Egypt in historical times:
תניא, רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון (διπλῆ στοά) של אלכסנדריא של מצרים, לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: כמין בָּסִילְקֵי (βασιλική) גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים. והיו בה שבעים ואחת קתדראות (καθέδρα) של זהב, כנגד שבעים ואחת של סנהדרי גדולה, כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן, הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן. ולא היו יושבין מעורבין, אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן. וכשעני נכנס שם, היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה שם. ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
אמר אביי: וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן. מאי טעמא איענוש? משום דעברי אהאי קרא: ”לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד“, ואינהו הדור אתו.
(The Gra, based on other sources, corrects “אלכסנדרוס מוקדן” to Trajan.)
Where does that prohibition come from? One of the Rambam’s three sources is from this week’s parasha:
י ופרעה הקריב; וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה׳׃ יא ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר; מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים׃ יב הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים; כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר׃ יג ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום; כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם׃ יד ה׳ ילחם לכם; ואתם תחרשון׃
At first glance, this seems like a promise, not a commandment—you will not see Egypt this way, not you shall not. The Rambam gets his interpretation—that it is a commandment—from the Mechilta:
בשלשה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים שנאמר ”כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם“ ואומר ”וה׳ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד“ ואומר ”והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה“.
בשלשתם חזרו שם ובשלשתם נפלו. הראשונה בימי סנחריב שנאמר (ישעיה לא:א) הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה. השנית בימי יוחנן בן קרח שנאמר (ירמיה מב:טו) וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ. והשלישית בימי טורנינוס.
As we know, the Rambam himself, who lists this as a Biblical prohibition, lived most of his adult life in Egypt. The commentators on the משנה תורה address this:
וא״ת תיקשי לרבינו (הרמב״ם) שהרי נשתקע במצרים, וי״ל דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתיישבתי במצרים זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה. וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.
And the Rambam seemed to acknowledge the problem:
רבינו היה חותם שמו באגרת ומסיים בה: הכותב, העובר בכל יום שלשה לאוין.
In our pasuk, Rashi interprets this as a promise that Egypt will never threaten Israel militarily again:
כי אשר ראיתם את מצרים וגו׳: מה שראיתם אותם אינו אלא היום, היום הוא שראיתם אותם ולא תוסיפו עוד.
But if it’s a promise, it didn’t come true.
כה ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם; עלה שושק (שישק) מלך מצרים על ירושלם׃ כו ויקח את אצרות בית ה׳ ואת אוצרות בית המלך ואת הכל לקח; ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה׃
בימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פרת; וילך המלך יאשיהו לקראתו וימיתהו במגדו כראתו אתו׃
The Ramban tries to put the two interpretations together and understand the prohibition as a whole:
לא ירבה לו סוסים: והוקשה לי בזה, כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ״י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב—סחורה היא זו, ומותר! ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר ”לא ירבה לו סוסים“—אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם אלקיו.
ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס…
…וטעם ”וה׳ אמר לכם“—כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים…ועל דרך רבותינו ”כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם“—מצוה.
In the laws of the king, the pasuk says וה׳ אָמַר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד, ”Hashem had previously told you not to go back again“; אָמַר is in the past perfect. The only possible reference is to our pasuk, כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד. In effect, ספר דברים is a מדרש on ספר שמות. Moshe is saying that while the פשט of our pasuk is a promise, the דרש is that it is a commandment.
So the Mechilta teaches us that this commandment is mentioned three times, and the Rambam understands that there are three subtly different prohibitions. These differences manifested in three eras in history. In שמות, the commandment is not to be impressed by Egypt’s might and military prowess and therefore moving there or even allying with them. This was the sin mentioned in the Mechilta in the days of סנחריב.
The prohibition in דברים יז, the law of the king, is not to be impressed with Egypt’s wealth and culture, as symbolized by their horses. This was the sin of the Jews of Alexandria, who were assimilated into contemporary Egypt.
And the third warning against moving to Egypt? That is part of the תוכחה, the prophecy of the punishments that will come if בני ישראל violate the Torah. It’s not a commandment but a warning: והשיבך ה׳ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה. How could the Jews be blamed for that?
The answer is in another pasuk, the prohibition of destroying the altar:
ג ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון; ואבדתם את שמם מן המקום ההוא׃ ד לא תעשון כן לה׳ אלקיכם׃
לא תעשון כן:…אמר רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב.
So the prohibition is less “don’t move to Egypt” but “don’t do the sorts of things that will lead inevitably to your exile back into Egypt”. And that was the sin in the days of יוחנן בן קרח when the remnants of the Jewish community ended up in Egypt after the destruction of the first בית המקדש and the murder of גדליה.
וטעם המצוה הזאת, מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה׳ מאד כמו שאמר (ויקרא יח:ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן [אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ], והנה רצה ה׳ שלא ילמדו ישראל ממעשיהם, והכרית בכנענים כל נשמה ואמר (שמות כג:לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ [פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי], והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו בארצם.
So there are three reasons why we end up under the influence of Egypt and societies like her. And in all three cases, ה׳ warns us to maintain our identity and independence, so that we do not end up like Pharoah and his chariots in ים סוף, all washed up.