This week’s parsha describes Moshe’s second and third missions to Egypt (the first was last week and ended with the slavery getting even worse). The second ends with
וידבר משה כן אל בני ישראל; ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה׃
The third starts with
א ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך יהיה נביאך׃ ב אתה תדבר את כל אשר אצוך; ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו׃ ג ואני אקשה את לב פרעה; והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים׃…ו ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה׳ אתם כן עשו׃ ז ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה׃
Why tell us that Moshe is 80 years old? Most מפרשים say this tells us something of Moshe’s (and Aharon’s) greatness; they were well past retirement age, but still were willing to do this.
א תפלה למשה איש האלקים…י ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון; כי גז חיש ונעפה׃
ומשה בן שמנים שנה: ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם. כי אמנם מי שהגיע לשמונים גם בימים ההם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו באמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו׳.
Rav Soloveitchik has a different interpretation:
And Moses was eighty years old, and Aaron was eighty-three years old: Some periods in Jewish history are dynamic. Great miracles happen and the Jew attains great heights. Other periods are passive. The Jews spent hundreds of years in Egypt in anonymity; the Torah did not record the details of Israel’s sojourn there. The dynamic period of history began when Moses was eighty years of age and Aaron was eighty-three. Before that, the Torah tells of only two episodes from Moses' youth: that with the Egyptian and that with the two Jews. Those were years of patient waiting, years in which the Jewish people, then as well as today, must display great conviction.
This needs unpacking. It’s true that there were years of patient waiting, but what does that have to do with Moshe’s age? This is a single paragraph taken from the notes from his Boston shiurim, so I have no way of knowing what the Rav was thinking. But I think he meant something similar to Rav Medan in וארא | קורות משה עד יציאת מצרים , which I looked at in detail in פרשת וארא תשע״ט.
There was a gap between Moshe’s second mission to the people and and his third, from לא שמעו אל משה to אתה תדבר את כל אשר אצוך. How long was that? There is no hint in the text. But the Torah inserts the genealogy of Moshe between the two, as though to put a flashback, a sort of intermission between them. And Moshe had a new-born infant at the time of his first mission; (שמות ד:כה) ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה. And now he is eighty. So Rav Medan says it was a long time, an entire generation. He gets this from the מכילתא, which points out that בני ישראל were worshipping עבודה זרה in Egypt:
ה ואמרת אליהם כה אמר א־דני ה׳ ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים; ואשא ידי להם לאמר אני ה׳ אלקיכם׃
ו ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים; אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות׃
ז ואמר אלהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו; אני ה׳ אלקיכם׃
ח וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו; ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים׃
ר׳ יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וגו׳. וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?…אם כן, למה נאמר וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה? אלא, שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה שנאמר וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, ואומר וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי וגו׳ וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וגו׳.
הקב״ה לא השמיד את הדור החוטא, המסרב לפרוש מעבודה זרה, אך הוא גם לא גאל אותם. הגאולה המתינה לדור הבא. אפשר שהדור הבא יהיה טוב מקודמו, כפי שאכן היה.
כשלושים שנים נוספות עברו. הקב״ה בפרשתנו שב וממנה את פרעה שנית. משה חוזר על טענתו שהוא ערל שפתיים, והקב״ה ממנה את אהרן שוב להיות נביאו. כל זה כבר קרה בסנה, אך הסנה היה לפני שנות דור. ההיסטוריה שבה וחוזרת על עצמה בפרשת וארא, כאשר משה כבר בן שמונים ואהרן אחיו בן שמונים ושלוש…
He says that on the first mission Moshe comes and gives them signs:
ויאמן העם; וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו׃
And the on the second mission he gives them a mission.
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים; וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים׃
is not just a promise; it is an expression of ברית: איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו; אני ה׳ אלקיכם. But they fail, and Moshe goes back to his day job, tending sheep, for another 30 years. That number of 30 years comes from an anomaly in next week’s parsha:
מ ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה׃
מא ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה; ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים׃
ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃
As we know, Rashi says the extra 30 years was from the ברית בין הבתרים until the birth of Yitzchak. Ramban says it was an extra 30 years, because בני ישראל didn’t deserve to be redeemed at the 400 year point:
אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא, כאשר הזכרנו, והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא. כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה, שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה…ולא היתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול…
Rav Medan makes a fascinating point:
כדי להבין יותר טוב את המקום של עם ישראל, נצייר לעצמנו מציאות דומה: אם נביא היה מגיע אלינו עכשיו, ואומר לנו שהצרות בעולם כולו תיפסקנה, יהיה שלום בארץ ובעולם, האיומים מצד איראן ודעאש ייפסקו—ודאי שהיינו שמחים לשמוע.
אך מה היה קורה אם הוא היה מתנה זאת בכך שנוותר על התקשורת הטכנולוגית שלנו? בכך שנשליך את הסמארטפונים והטלוויזיות? דומה שרוב האנשים היו מתקשים לוותר, ומסרבים לדרישה על אף המחיר הכבד שבאובדן ההבטחה לשלום.
Back to Rav Soloveitchik. The “ years of patient waiting, years in which the Jewish people, then as well as today, must display great conviction” were from the time Moshe came initially, with the news that (שמות ג:טז) פקד פקדתי אתכם. And then Moshe disappears. Life returns to servitude.
ולא שמעו אל משה: להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת הא־ל יתברך…לכן לא נתקיים בהם ”ונתתי אותה לכם“ אבל נתנה לבניהם.
That tells us something about the nature of גאולה.
דומה דודי לצבי או לעֹפֶר האַילים; הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלנות מציץ מן החרכים׃
אמר רבי יצחק: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, את אמרת לנו [בואו אלי]; את אתא לגבן תחלה! ”דומה דודי לצבי“, מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נגלה ונכסה. רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר: כגואל הראשון כך גואל האחרון, הגואל הראשון זה משה נגלה להם וחזר ונכסה מהם…אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם.
But there’s another side. ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה. And Moshe is 120 when he dies:
א וילך משה; וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל׃ ב ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא; וה׳ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה׃
וילך משה…אנכי היום: היום מלאו ימי ושנותי, ביום זה נולדתי וביום זה אמות.
From ספר יהושע, we know that the people mourn Moshe for 30 days, then spend a week getting ready to enter the land on ערב פסח. So Moshe dies on ז׳ אדר. 40 years earlier, the people leave Egypt on ט״ו ניסן. Moshe is 120-40=80 years old. If his birthday is ז׳ אדר, it means that he turned 80 only 5 weeks before. There’s no way to fit the entire plague narrative into 5 weeks!
משפט המצריים, שנים עשר חדש.
There’s a math problem here. We could say that we don’t take the midrash literally, and בן מאה ועשרים שנה אנכי היום doesn’t mean it was his birthday, but still need to do something with the היום. The Chasam Sofer says that משה בן שמנים שנה means that he was in his eightieth year when the plagues started, and his eightieth birthday was almost a year later, a month before יציאת מצרים.
ודע דצריך לומר דשנת עמידתם לפני פרעה היה שנת שמונים למשה, ובז׳ אדר שקודם ניסן שבו יצאו נעשה שמונים שלמים. דאי סלקא דעת שבתחלת עמידתו היה בן שמונים שלימים, ומשפט מצרים היה י״ב חודש, אם כן בעת צאתם היה מרע״ה בן פ״א שנים, וכשתצרף לזה מ׳ שנים שהיו במדבר יהיו שני חייו קכ״א שנים, וכתיב ”בן מאה ועשרים שנה אנכי היום“, אלא על כרחך כנזכר למעלה.
That makes sense, but the implication of the text is that Moshe turned 80 when the מכות started, and turned 80 when then מכות ended. The גאולה poetically took no time at all. It’s similar to the way that the ארון is described as taking up no space:
ואמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב (מלכים א ו:כ): וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אוֹרֶךְ, וכתיב (מלכים א ו:כד): כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר אַמּוֹת וּכְנַף הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר אַמּוֹת, ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד.
It tells us that miracles are outside of space and time. Aggadically speaking, the מכות were ahistorical. There simply was a point in time when they had happened, and בני ישראל were freed.
This also tells us something about the nature of גאולה. It’s like Hemingway’s description of bankrupcy:
How did you go bankrupt?
Two ways. Gradually, then suddenly.
The flip side of נגלה להם וחוזר ונכסה מהם is the faith that things can change in an instant. In the moment that ומשה בן שמנים שנה, we see Rav Soloveitchik’s periods that are “dynamic. Great miracles happen and the Jew attains great heights.”