We've spent the last two sessions analyzing Naval's role in this story; it's time to turn our attention to the other half of this power couple: Avigail. <blockquote lang=he><p><b>כ</b> והיה היא רכבת על החמור וירדת בסתר ההר והנה דוד ואנשיו ירדים לקראתה; ותפגש אתם׃ ... <b>כג</b> ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור; ותפל לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ׃ <b>כד</b> ותפל על רגליו ותאמר בי אני אדני העון; ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך׃ <b>כה</b> אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו; ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת׃ <b>כו</b> ועתה אדני חי ה׳ וחי נפשך אשר מנעך ה׳ מבוא בדמים והושע ידך לך; ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל אדני רעה׃ <b>כז</b> ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני; ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני׃ <b>כח</b> שא נא לפשע אמתך; כי עשה יעשה ה׳ לאדני בית נאמן כי מלחמות ה׳ אדני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך׃ <b>כט</b> ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך; והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלקיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע׃ <b>ל</b> והיה כי יעשה ה׳ לאדני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל׃ <b>לא</b> ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו; והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך׃ </p> <footer class=source>שמואל א פרק כה</footer></blockquote> It's the longest speech by a woman to another person in תנ״ך, and it's a beautiful sentiment about faith in הקב״ה and David, but the last line is slightly jarring: it sounds like Avigail is flirting with David, the man who is threatening to kill her husband. And then the last lines make it worse: <blockquote lang=he><p><b>לט</b> וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך ה׳ אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה׳ בראשו; וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה׃ <b>מ</b> ויבאו עבדי דוד אל אביגיל הכרמלה; וידברו אליה לאמר דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה׃ <b>מא</b> ותקם ותשתחו אפים ארצה; ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדני׃ <b>מב</b> ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה; ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה׃ </p> <footer class=source>שמואל א פרק כה</footer></blockquote> <p><a href="http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/746657/Rabbi_Hayyim_Angel/Avigayil_and_David:_The_Role_of_That_Narrative_in_Sefer_Shemuel___">Rabbi Hayyim Angel</a> compares the story of Avigail to petting a porcupine. Going from front to back is smooth, even pleasant. Going from back to front gets you a palmful of painful quills. The story <i lang=la>in situ</i> is, as we discussed <a href="/Import-Extort%20Business">last time</a>, a tale of near-disaster but ultimate redemption for David, though his rapid marriage to Avigail seems a little odd. Reading it with our knowledge of what is yet to come--the story of Bat Sheva--makes reading <em>this</em> story painful. As <a href="http://www.herzog.ac.il/tvunot/fulltext/mega4_medan.pdf">Rav Medan</a> says, מהו החיפזון בנישואי אביגיל לדוד עוד בטרם יבש דמו של נבל בעלה? The whole interaction of David and Avigail seems, כביכול, sordid.</p> <p>Rabbi Angel was kind enough to give me his source sheet for that shiur, and much of what I am going to say is inspired by that shiur.</p> <p>Now חז״ל certainly saw the foreshadowing here of the incident of Bat Sheva:</p> <blockquote lang=he><p> ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו; והיטב ה׳ לאדני וזכרת את אמתך׃</p> <footer class=source>שמואל א כה:לא</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמרה לו: לא תהיה <em>זאת</em> לך לפוקה, זאת--מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו, מעשה דבת שבע, ומסקנא הכי הואי.</p> <footer class=source>מגילה יד,ב</footer></blockquote> And the idea that there was a physical attraction between David and Avigail and that they actually were "flirting", is not just in my mind, and is not a "modern", literalist interpretation, but is supported by חז״ל. The Midrash notes a subtle criticism of Avigail in our text: <blockquote lang=he><p>א״ר יצחק פסוק זה [(שמואל א כה:לב) ויאמר דוד לאביגל] הזכיר פגם של אביגיל אביגל חסר יו״ד מפני שנתנה בו עיניה כשהיא אשת איש.</p> <footer class=source>ילקוט שמעוני, שמואל רמז קלד</footer></blockquote> And Ibn Kaspi sees a similar criticism of David later on: <blockquote lang=he><p><b>א</b> ואלה היו בני דויד אשר נולד לו בחברון; הבכור אמנן לאחינעם היזרעאלית שני דניאל ל<em>אביגיל הכרמלית</em>׃ <b>ב</b> השלשי לאבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדניה בן חגית׃ <b>ג</b> החמישי שפטיה לאביטל; הששי יתרעם לעגלה אשתו׃ <b>ד</b> ששה נולד לו בחברון וימלך שם שבע שנים וששה חדשים; ושלשים ושלוש שנה מלך בירושלם׃</p> <footer class=source>דברי הימים א פרק ג</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p><b>ב</b> וילדו (ויולדו) לדוד בנים בחברון; ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃ <b>ג</b> ומשנהו כלאב ל<em>אביגיל אשת נבל הכרמלי</em>; והשלשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור׃ <b>ד</b> והרביעי אדניה בן חגית; והחמישי שפטיה בן אביטל׃ <b>ה</b> והששי יתרעם לעגלה אשת דוד; אלה ילדו לדוד בחברון׃</p> <footer class=source>שמואל ב פרק ג</footer></blockquote> <p>(We will deal with the difference in the names of David's son later). While both שמואל and דברי הימים are words of קדושה, there is a difference between ספרי נביא and ספרי כתובים. When there is a discordance between שמואל and דברי הימים (and there are many such discordances) I will assume that דברי הימים is meant to be read literally, that its פשט is closer to the משמעות, while שמואל is meant to be more poetic.</p> <blockquote lang=he><p> הפליג כותב הספר הזה בשקדו בזכרו אביגיל בכל מקום, אחר שלקחה דוד בקצת תחבולות, לתארה ב<em>אשת נבל</em>, להעירנו כי בזה אבק ממין ענין בת שבע.</p> <footer class=source>ר׳ יוסף אבן כספי, שמואל א כז:ג, ד״ה וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִית</footer></blockquote> The bulk of what we know of Avigail is from the Gemara in מגילה: <div class=compare> <blockquote lang=he><p>כי הוות מיפטרא מיניה<br/> אמרה ליה (שמואל א כה) והטיב ה׳ לאדוני<br/> וזכרת את אמתך<br/> אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי<br/> איתתא בהדי שותא פילכא<br/> איכא דאמרי<br/> שפיל ואזיל בר אווזא<br/> ועינוהי מיטייפי</p> <footer class=source>מגילה יד,ב</footer></blockquote> <blockquote lang=en><p>When she left him she said to him,<br/> "and when the Lord shall have done good to my lord<br/> . . . then remember thy handmaid."<br/> R. Nahman said: This bears out the popular saying,<br/> While a woman talks she spins.<br/> Some adduce the saying:<br/> The goose stoops as it goes along,<br/> but its eyes peer afar.</p> <footer class=source><a href="http://halakhah.com/pdf/moed/Megilah.pdf">Soncino translation</a></footer></blockquote> </div> <blockquote lang=he><p>מלמד שגילתה את שוקה והלך לאורה ג׳ פרסאות.</p> <footer class=source>מגילה יד,ב</footer></blockquote> The Maharasha explains this to mean not that she intentionally "showed some leg", but that when she started her journey, David sensed her beauty and was attracted to her from so far away. The Midrash also says the attraction was on David's part, and much more direct: <blockquote lang=he><p> הנה היא רוכבת על החמור וירדת בסתר ההר וגו' נתגלה שוקה והלכו לאורה, נתגלית שוקה ותפגש אותם, הקרו כולן. </p> <p>ולא תהיה לך זאת לפוקה...בא להזדווג לה, אמרה ליה סופך להכשל באשה אחרת, ולא מוטב לך באחת ולא בשתים. </p> <footer class=source>מדרש שמואל פרשה כג</footer></blockquote> <h2>Chekhov's Beauty Mark</h2> <blockquote lang=en><p>If you say in the first chapter that there is a rifle hanging on the wall, in the second or third chapter it absolutely must go off. If it's not going to be fired, it shouldn't be hanging there.</p> <footer class=source><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Chekhov's_gun">Anton Chekhov</a></footer></blockquote> And the text itself certainly indicates that there was a physical attraction. Avigail is called יפת תאר, just as David is called (שמואל א טז:יב)‎ טוב ראי. And <em>no one</em> in תנ״ך is called "good looking" without there being consequences, negative consequences. Reading about Avigail's beauty makes us suspect that it will cause some unpleasantness. <h2>מצא אשה מצא טוב</h2> In one sense, this is foreshadowing David's weakness with women that we will see in the Bat Sheva incident (and we will explore further when we deal with the mystery of Avshalom's mother). But what are we to make of Avigal's role? She is one of the seven נביאות in תנ״ך: <blockquote lang=he><p>שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר...אביגיל דכתיב (שמואל א כה) והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר בסתר ההר מן ההר מיבעי ליה...</p> <footer class=source>מגילה יד,א</footer></blockquote> And in fact, she is one of the three prophets who give מוסר to David: <blockquote lang=he><p>אמר ר׳ שמואל טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, שאילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, אילו היה מקריב כל קרבנות שבעולם, לא היו מכפרים לו.</p> <footer class=source>מדרש תהלים (בובר) נג:א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמרה לו: וכי דנין דיני נפשות בלילה? אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא [מ]טבעך בעולם. אמר לה: וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים.</p> <footer class=source>מגילה יד,א-ב</footer></blockquote> And Avigail is held up as the paragon of wifely virtue: <blockquote lang=he><p>לא ירבה לו נשים (דברים יז,יז), אלא שמונה עשרה; רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת מסירה את ליבו, הרי זה לא יישאנה; אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים, אפילו כאביגיל.</p> <footer class=source>משנה סנהדרין ב:ה</footer></blockquote> The Rema miPano understands the midrashim about Avigail's "exposing her thigh" as a metaphor for her prophecy: <blockquote lang=he><p>גלתה שוקה שפרסמה נבואתה, והלך דוד לאורה שלש פרסאות הן הן ג' עתידות שהאירה עיניו בהן, אחת יהיו כנבל אויביך, כאן בשרה אותו שימות נבל, ודוד לא הבין וסבר שכבר מת, אלא שהיה מחזר להחרים כל רכושו כמורד במלכות, לפיכך תבעה. והיא נצחה אותו בטענתה שעדיין לא יצא טבעו בעולם... אמרה לו שנית כד תבעה ולא תהיה זאת לך לפוקה, הזהירה אותו על בת שבע... שלישית עשה יעשה ה׳ לאדוני בית נאמן, עשה לדוד, יעשה למשיח.</p> <footer class=source>מנחם עזריה מפאנו, מאמר אם כל חי חלק ב סימן א</footer></blockquote> ## Finding Your באַשערט I would go back to a previous "questionable" marriage to try to understand what is going on here: <blockquote lang=he><p><b>יב</b> וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה; וינחם יהודה ויעל על גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה׃ <b>יג</b> ויגד לתמר לאמר; הנה חמיך עלה תמנתה לגז צאנו׃ <b>יד</b> ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה; כי ראתה כי גדל שלה והוא לא נתנה לו לאשה׃ <b>טו</b> ויראה יהודה ויחשבה לזונה; כי כסתה פניה׃ <b>טז</b> ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו הוא; ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי׃ <b>יז</b> ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן; ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך׃ <b>יח</b> ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידך; ויתן לה ויבא אליה ותהר לו׃</p> <footer class=source>בראשית פרק לח</footer></blockquote> חז״ל saw in this ה׳'s long-range plan for the Jewish people: <blockquote lang=he><p><b>י</b> כי כה אמר ה׳ כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם; והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה׃ <b>יא</b> כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם ה׳; מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה׃</p> <footer class=source>ירמיהו פרק כט</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות. שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.</p> <footer class=source>בראשית רבה וישב פה:א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>אמר ר׳ יוחנן בקש [יהודה] לעבור וזימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך שהוא ממונה על התאוה. אמר לו: יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים? מהיכן גדולים עומדים? ויט אליה אל הדרך בע״כ שלא בטובתו.</p> <footer class=source>בראשית רבה וישב פה:ח</footer></blockquote> The attraction of Yehuda and Tamar is seen as divinely mandated, brought by the מלאך הממונה על התאוה. Yehuda was destined to be the ancestor of the kings of Israel. While it "should" have happened differently, with Tamar married to one of his children, ה׳ manipulated the situation to force the two of them together. Similarly, David and Avigail were destined to come together: <blockquote lang=he><p>...וכן הוא הענין בדוד המלך ע״ה שבאמת היתה אביגיל זיווגו שהרי נשאה אחר כך וילדה ממנו, והיצר הרע מצא מקום לפתותו שהיא מותרת לו.</p> <footer class=source>ר׳ צדוק, פרי צדיק וישב יב</footer></blockquote> And this physical attraction was a reflection of that destiny. But Avigail, as the נביא, reminds David that even something divinely inspired and biologically mandated can be wrong; if ה׳ wants it to work out it will. We do not say, with Isaac Asimov, "Never let your sense of morals prevent you from doing what is right." And it does work out: we have the only explicit miracle that ה׳ performs on behalf of David: <blockquote lang=he><p> ויהי כעשרת הימים; <em>ויגף ה׳ את נבל</em> וימת׃</p> <footer class=source>שמואל א פרק כה:לח</footer></blockquote> ##The Good Son So what happens with this divinely mandated union? We never find out much. We only know they have one son, called כִלְאָב in שמואל and דניאל in דברי הימים. As we said before, I would take the version in שמואל as poetic: his name was דניאל but the נביא calls him כִלְאָב. Why? Rav Medan hypothesizes that he is named after נבל הכלבי, that this son is a sort of יבום to continue the name of Naval's family, descended from Caleb (he also brings up the possibility that this son is actually Naval's, adopted by David). The Midrash takes the name homiletically: <blockquote lang=he><p>מיד וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה, ולאחר שהביאה פירש דוד ממנה שלשה חדשים כדי לידע אם היתה מעוברת מן נבל ואם לאו, לאחר ג׳ חדשים בא עליה ונתעברה הימנו, והיו ליצני הדור מליצים ואומרים מן נבל היא מעוברת, מה עשה הקב״ה, צוה המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו, ואמר לו לך וצר אותו בדמות אביו כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו, מנין שכן כתיב (ש״ב ג) ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית, ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי, מה תלמוד לומר כלאב, שהיה כולו אב שכל הרואהו אומר דוד אביו של זה.</p> <footer class=source>מדרש תנחומא, תולדות ו</footer></blockquote> And what happens with this son? Strikingly, <em>nothing</em>. We see David's other sons, אמנן,‎ אבשלום,‎ then אדניה involved in the intrigue of the royal succession. Only דניאל never tries to be king. The gemara says he died without sin: <blockquote lang=he><p>ארבעה מתו בעטיו של נחש [meaning with no other reason for deserving death] ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד.</p> <footer class=source>שבת נה,ב</footer></blockquote> And Rav Medan hypothesizes that this disqualified him from being king: <blockquote lang=he><p>אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך.</p> <footer class=source>יומא כב,ב</footer></blockquote> He was too good to be a good king. So what was the purpose of the marriage of Avigail and David? I think it was for her to be his נביא. She was the one to warn him about the danger he was facing, in the test that would destroy his kingship: אמרה לו: לא תהיה זאת לך לפוקה, זאת—מכלל דאיכא אחריתי, ומאי ניהו, מעשה דבת שבע. The marriage gave force to that prophecy, like other such "performance art": <blockquote lang=he><p>ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו׳ (ירמיה נא:סג-סד) וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג:טז-יז) ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה׳ וחץ תשועה בארם ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם ולפיכך החזיק הקב״ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו.</p> <footer class=source>רמב״ן, בראשית יב:ו, ד״ה ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם</footer></blockquote> Even closer to our story is the story of הושע: <blockquote lang=he><p> תחלת דבר ה׳ בהושע; </p> <p>ויאמר ה׳ אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה׳׃</p> <footer class=source>הושע פרק א:ב</footer></blockquote> I think, though I have to admit I have not seen this elsewhere, that this is why Avigail "had" to marry David. This was the actualization, the פועל דמיון, of the נבואה of בת שבע. ##Tempting Fate And perhaps this is why they name him דניאל; G-d shall judge me׃ The gemara tells us some of the backstory to the Bat Sheva incident; <blockquote lang=he><p>אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבש״ע מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד? אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי. אמר לפניו: רבש״ע בחנני ונסני שנאמר (תהילים כו) בחנני ה׳ ונסני וגו׳. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה.</p> <footer class=source>סנהדרין קז,א</footer></blockquote> <blockquote lang=he><p>ואם עמדת בנסיון אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שדוד לא חטא באביגיל וחטא בבת שבע, לא חטא בשאול וחטא באוריה שבקש טובתו</p> <footer class=source>ספר חסידים קסא</footer></blockquote> And we all know he fails the test. Why? I think it is because he drew the wrong conclusion from the Avigail incident. David learned that he had to have faith in ה׳, that when something was meant to happen he did not need to sin to make it happen. ויגף ה׳ את נבל was a lesson that he took to heart: <blockquote lang=he><p><b>ח</b> ויאמר אבישי אל דוד סגר אלקים היום את אויבך בידך; ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו׃ <b>ט</b> ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו; כי מי שלח ידו במשיח ה׳ ונקה׃ </p> <p><b>י</b> ויאמר דוד חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו; או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה׃ </p> <footer class=source>שמואל א פרק כו</footer></blockquote> But I think he took it too far. He took it for granted that ה׳ would take care of things, in the way that <em>David</em> wanted. I think David saw Bat Sheva on that fateful night, felt the feelings that he had previously felt for Avigail, and knew what had to happen. Bat Sheva was destined for him, and David was feeling the מלאך הממונה על התאוה. I think there was no doubt in his mind that when he took her, ה׳ would take care of her "former" husband, that he would soon get the news that Uriah had fallen in battle, just like ויגף ה׳ את נבל, so too would it be written ויגף ה׳ את אוריה. I don't have any proof of this idea, but I think it's hinted in נתן's reproach of David: <blockquote lang=he><p>מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע בעינו (בעיני) את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה; ואתו הרגת בחרב בני עמון׃</p> <footer class=source>שמואל ב יב:ט</footer></blockquote> It's hard to understand the order and the repetition in this pasuk, but I would say: בזית את דבר ה׳ by not listening to Avigail, then את אוריה החתי הכית בחרב in your mind; you considered him dead so את אשתו לקחת, and then, when it turned out Uriah was alive, אתו הרגת בחרב בני עמון. And ה׳ punishes him, מידה כנגד מידה: <blockquote lang=he><p>וילך נתן אל ביתו; <em>ויגף ה׳ את הילד</em> אשר ילדה אשת אוריה לדוד ויאנש׃</p> <footer class=source>שמואל ב יב:טו</footer></blockquote>