Kavanot: The Mystery Of Absalom's Mother

The text interrupts the dramatic tale of the dysfunctional relationship between the halves of the split kingdom to update us on David’s home life:

ב וילדו (ויולדו) לדוד בנים בחברון; ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת׃ ג ומשנהו כלאב לאביגל (לאביגיל) אשת נבל הכרמלי; והשלשי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור׃ ד והרביעי אדניה בן חגית; והחמישי שפטיה בן אביטל׃ ה והששי יתרעם לעגלה אשת דוד; אלה ילדו לדוד בחברון׃

שמואל ב פרק ג

מה עניינה של רשימה זו לכאן? דומה שהפרשייה תורמת לתחושת היציבות של ממלכת דוד. שישה בנים נולדים לדוד בחברון, ובהם ”בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן“—יורש העצר—וישנה תחושה של התבססות והמשכיות.

אמנון בזק, פרקים ב-ג - הקרב על הברכה בגבעון (ב); בני דוד בחברון

And it certainly provides a contrast with the upcoming story of how Ish Boshet’s kingdom falls apart. But it foreshadows a far darker future for David’s kingdom. Each of these sons has a story:

אמנון

We know the story of Amnon and his rape of his half-sister Tamar:

אויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר; ויאהבה אמנון בן דוד׃ … כח ויצו אבשלום את נעריו לאמר ראו נא כטוב לב אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את אמנון והמתם אתו אל תיראו; הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני חיל׃ כט ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום; ויקמו כל בני המלך וירכבו איש על פרדו וינסו׃

שמואל ב פרק יג

He was the crown prince in Hebron and ends up murdered by anonymous assassins.

כלאב

We’ve briefly looked at Kilav in the story of Avigail. דברי הימים has a slightly different version of David’s sons:

א ואלה היו בני דויד אשר נולד לו בחברון; הבכור אמנן לאחינעם היזרעאלית שני דניאל לאביגיל הכרמלית׃ ב השלשי לאבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדניה בן חגית׃ ג החמישי שפטיה לאביטל; הששי יתרעם לעגלה אשתו׃ ד ששה נולד לו בחברון וימלך שם שבע שנים וששה חדשים; ושלשים ושלוש שנה מלך בירושלם׃

דברי הימים א פרק ג

Why the name change?

מיד וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה, ולאחר שהביאה פירש דוד ממנה שלשה חדשים כדי לידע אם היתה מעוברת מן נבל ואם לאו, לאחר ג׳ חדשים בא עליה ונתעברה הימנו, והיו ליצני הדור מליצים ואומרים מן נבל היא מעוברת, מה עשה הקב״ה, צוה המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו, ואמר לו לך וצר אותו בדמות אביו כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו, מנין שכן כתיב (ש״ב ג) ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית, ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי, מה תלמוד לומר כלאב, שהיה כולו אב שכל הרואהו אומר דוד אביו של זה.

מדרש תנחומא, תולדות ו

And he was a good boy:

זכה דוד ויצא ממנו כלאב וא״ר יוחנן לא כלאב שמו אלא דניאל שמו ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כג:טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.

ברכות ד,א

ארבעה מתו בעטיו של נחש [meaning with no other reason for deserving death] ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד.

שבת נה,ב

And what’s more striking is that he is never involved in the battle for succession. Rav Medan hypothesizes that this very perfection disqualified him from being king:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך.

יומא כב,ב

So the line of Avigail fades from history. David’s marriage to Avigail was, as we discussed, different; it was a manifestation of her נבואה about the future Bat Sheva and the danger and opportunity for David, Avigail was never going to be Queen Mother herself.

אבשלום

Avshalom was of course the son that David thought was perfect. That didn’t work out so well:

וישלח אבשלום מרגלים בכל שבטי ישראל לאמר; כשמעכם את קול השפר ואמרתם מלך אבשלום בחברון׃

שמואל ב טו:י

ויסבו עשרה נערים נשאי כלי יואב; ויכו את אבשלום וימתהו׃

שמואל ב יח:טו

אדניה

Adoniah wasn’t quite as bad as Avshalom. He never rebelled against his father, but assumed that he was the heir apparent:

ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך; ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו׃

מלכים א א:ה

And rebelled against Solomon when that didn’t work out:

כד ועתה חי ה׳ אשר הכינני ויושיביני (ויושיבני) על כסא דוד אבי ואשר עשה לי בית כאשר דבר; כי היום יומת אדניהו׃ כה וישלח המלך שלמה ביד בניהו בן יהוידע; ויפגע בו וימת׃

מלכים א פרק ב

שפטיה

Shefatiah never appears in תנ״ך, but is mentioned in the gemara:

יתיבו ועיינו במשפחות רבי אתי משפטיה בן אביטל ורבי חייא אתי משמעי אחי דוד

כתובות סב,ב

This is important because it establishes the legitimacy of רבי יהודה הנשיא:

לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים׃

בראשית מט:י

ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים

סנהדרין ה,א

The line of actually begins with הלל and continues until the close of the תלמוד ירושלמי:

צאצאיו של הלל שימשו אף הם נשיאי הסנהדרין, במשך 15 דורות:

הלל הזקן

שמעון בן הלל

רבן גמליאל הזקן

רבן שמעון בן גמליאל הזקן

רבן גמליאל דיבנה

רבן שמעון בן גמליאל (השני) (130-160)

רבי יהודה הנשיא (רבי) (160-200)

רבן גמליאל ברבי (200-220)

רבי יהודה נשיאה (הראשון) (220-250)

רבן גמליאל הרביעי (250-280)

רבי יהודה נשיאה השני (280-320)

הלל נשיאה (הלל השני), מתקין הלוח העברי (320-360)

רבן גמליאל החמישי (360-400)

רבי יהודה נשיאה השלישי (385-400)

רבן גמליאל השישי (400-425)

ויקיפדיה, הלל הזקן

חז״ל wanted to make the point that the leaders of the Jewish community, even with the loss of autonomy to the Romans, was in the hands of the descendents of David. The Hasmonean kings were kohanim, and should never have taken the kingship after the revolt of חנוכה. That dynasty started out well but soon fell victim to Hellenization and eventually invited the Romans to take over.

יתרעם

Who is עגלה אשת דוד, and why is the only one called that? We have to back to the mishna:

”לא ירבה לו נשים“ (דברים יז:יז), אלא שמונה עשרה

משנה סנהדרין ב,ה

Where does 18 come from? There’s only one mention of 18 wives in תנ״ך, and רחבעם isn’t exactly a positive role model:

ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום מכל נשיו ופילגשיו כי נשים שמונה עשרה נשא ופילגשים ששים; ויולד עשרים ושמונה בנים וששים בנות׃

דברי הימים ב יא:כא

חז״ל connect the number to David himself and נתן's rebuke:

הני שמונה עשרה מנלן דכתיב (שמואל ב ג) ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון… וקאמר ליה נביא (שמואל ב יב) ”אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה“. כהנה שית וכהנה שית דהוו להו תמני סרי…והא הואי מיכל? אמר רב עגלה זו מיכל. ולמה נקרא שמה עגלה? שחביבה עליו כעגלה. וכן הוא אומר (שופטים יד) לולי חרשתם בעגלתי וגו׳.

סנהדרין כא,א

But יתרעם can’t be מיכל's son:

ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה׃

שמואל ב ו:כג

ומי הוו למיכל בני? והכתיב (שמואל ב ו) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה! אמר רב חסדא עד יום מותה לא היה לה ביום מותה היה לה. מכדי, בנים היכא קא חשיב להו בחברון, ואילו מעשה דמיכל בירושלים הוה!…אלא אימא עד אותו מעשה היה לה מכאן ואילך לא היה לה.

סנהדרין כא,א

The Rashash puts this interpretation back in to the פשט of the text:

נראה לי דרצונו לאמר דאפילו אותן שהיו לה קודם מתו.

רש״ש, סנהדרין כא,א

מעכה בת תלמי מלך גשור

Back to Avshalom and his mother, מעכה בת תלמי מלך גשור. Why would David marry the daughter of the king of Geshur? We might assume that it was for diplomatic purposes: a way to ally himself to a neighboring country (Geshur is in the modern Golan). But that does not fit the rest of the story, which takes us back to Amnon and Tamar:

א ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר; ויאהבה אמנון בן דוד׃ … יא ותגש אליו לאכל; ויחזק בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי׃ יב ותאמר לו אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל; אל תעשה את הנבלה הזאת׃ יג ואני אנה אוליך את חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל; ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך׃

שמואל ב פרק יג

Leaving aside the important details of this story (which we will have to return to), how can Tamar say לא ימנעני ממך?

ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם; ערות אחתו גלה עונו ישא׃

ויקרא כ:יז

חז״ל answer that halachically, Tamar was not David’s daughter and so was not forbidden to Amnon:

ואמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תואר היתה

סנהדרין כא,א

י כי תצא למלחמה על איביך; ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו׃ יא וראית בשביה אשת יפת תאר; וחשקת בה ולקחת לך לאשה׃ יב והבאתה אל תוך ביתך; וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה׃ יג והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים; ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה׃ יד והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף; לא תתעמר בה תחת אשר עניתה׃

דברים פרק כא

ב וכן בועל אישה בגיותה, אם תקפו יצרו. אבל לא יבעול אותה, וילך לו—אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר ”וראית, בשביה, אשת, יפת תואר . . .“(דברים כא:יא). ואסור לבעול אותה ביאה שנייה, עד שיישאנה.
…
ט לא רצת להתגייר מגלגלין עימה כל שנים עשר חודש׃ לא רצת מקבלת שבע מצוות שנצטוו בני נוח ומשלחה לנפשה; והרי היא ככל הגרים התושבים׃ ואינו נושא אותה שאסור לו לישא אישה שלא נתגיירה.

י נתעברה מביאה ראשונה הרי הוולד גר ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן הגויה; אלא שבית דין מטבילין אותו על דעתם. ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר הייתה אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין. נמצאת תמר אחות אבשלום מאימו ומותרת להינשא לאמנון; וכן היא אומרת ”דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך“ (שמואל ב יג:יג).

משנה תורה הלכות מלכים ומלחמות פרק ח

I had thought that this aggadic explanation (that Tamar was בת יפת תואר) was rather far-fetched, but if we look closer we realize that David was not, in fact, at peace with Geshur:

ויעל דוד ואנשיו ויפשטו אל הגשורי והגרזי (והגזרי) והעמלקי; כי הנה ישבות הארץ אשר מעולם בואך שורה ועד ארץ מצרים׃

שמואל א כז:ח

And later when Avshalom runs away after the murder of Amnon, it is clear that Geshur does not have an extradition treaty with Israel:

לז ואבשלום ברח וילך אל תלמי בן עמיחור (עמיהוד) מלך גשור; ויתאבל על בנו כל הימים׃ לח ואבשלום ברח וילך גשור; ויהי שם שלש שנים׃ לט ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום; כי נחם על אמנון כי מת׃

שמואל ב פרק יג

So now the idea that David married בת תלמי מלך גשור to cement a political alliance is much less likely. That she was a prisoner of war seems more probable, and so she may well have been an אשת יפת תאר.

This was not an uncommon thing in David’s time:

אמר רב יהודה אמר רב ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו וכולן יושבין בקרונות של זהב ומהלכין בראשי גייסות היו והם היו בעלי אגרופין של בית דוד.

קידושין עו,ב

ילדים: בחורים היו לדוד בחיילותיו ולא היו בניו. בני יפת תואר: נשים שלקחו אנשי ישראל במלחמה

רש״י, שם

It’s important to note that this is a fundamentally immoral law. It’s not allowing the war-time rape; it is saying that when that happens, the rapist cannot abandon the woman. As the Rambam says, “לא יבעול אותה, וילך לו”:

יפת תואר—לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות.

קידושין כא,ב-כב,א

And חז״ל connect this law with the ones following, especially the בן סורר ומורה:

יח כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו; ויסרו אתו ולא ישמע אליהם׃ יט ותפשו בו אביו ואמו; והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו׃ כ ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו; זולל וסבא׃ כא ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך; וכל ישראל ישמעו ויראו׃

דברים פרק כא

And Avshalom’s subsequent downfall is connected to David’s mistake in taking a יפת תואר in the first place:

דרשו בו כי לפי שהיה בן יפת תואר שלקחה דוד במלחמה לפיכך היה אבשלום סורר ומורה באביו לכך נסמכה פרשת סורר ומורה לפרשת יפת תואר לומר לך כל הנושא אותה או אשה שאינה הגונה יוצא ממנה בן סורר ומורה.

רד״ק שמואל ב ג:ג

כל מאן דנסיב יפת תואר נפיק מינייהו בן סורר ומורה, שכן מצינו בדוד, על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום, שביקש להרוג אותו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו כמה רבבות מישראל, ועשה מחלוקת בישראל.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תצא סימן א

Rabbi Marc Shapiro has an interesting comment on the meaning of “immoral laws” like this, and how we are to look at the Torah’s attitude:

Another interesting statement from R. Kook on developing morality is found in Pinkesei ha-Reiyah, also published in 2008…In discussing how terrible war is, and the concept of a “permissible war,” which is recognized as a halakhic category, he notes that the latter is only suitable for a world which hasn’t developed properly, one which still sees war as a means to achieve things, This proper development can only come when all peoples have reached an elevated stage, since, pace Gandhi, you can’t have one nation practice the higher morality of no war while other nations are still using force. R. Kook describes “permissible war” as follows (p. 29):

כל התורה הזאת של מלחמת רשות לא נאמרה כ״א לאנושיות שלא נגמרה בחינוך.

The way the Torah shows this is by the law of yefat toar, concerning which R. Kook writes:

כל לב יבין על נקלה כי רק לאומה שלא באה לתכלית חינוך האנושי, או יחידים מהם, יהיה הכרח לדבר כנגד יצר הרע ע״י לקיחת יפת תואר בשביה באופן המדובר. ומזה נלמד שכשם שעלינו להתרומם מדין יפת תואר, כן נזכה להתרומם מעיקר החינוך של מלחמת רשות, ונכיר שכל כלי זיין אינו אלא לגנאי.

Wouldn’t it be great to hear rabbis talk about stuff like this on Shabbat?! On the very next page of Pinkesei ha-Reiyah, R. Kook applies the same insight to the issue of slavery, seeing it as only a temporary phenomenon, one that the Torah wishes to see done away with.

Marc B. Shapiro, Thoughts on “Confrontation” and Sundry Matters Part II

All in the Family

So this little paragraph introduces us to David’s future: the family and the conflicts that will destroy it. And so much starts from כנגד יצר הרע that is his ultimate weakness.

Kavanot: The Mystery of Absalom's Mother

Thoughts on Tanach and the Davening

אמנון

כלאב

אבשלום

אדניה

שפטיה

יתרעם

מעכה בת תלמי מלך גשור

All in the Family