We are continuing to learn משלי פרק יד. The next four psukim form a chiasm:
טו פתי יאמין לכל דבר; וערום יבין לאשרו׃ טז חכם ירא וסר מרע; וכסיל מתעבר ובוטח׃ יז קצר אפים יעשה אולת; ואיש מזמות ישנא׃ יח נחלו פתאים אולת; וערומים יכתרו דעת׃
The psukim have naïveté (פתי), on the outside and anger (מתעבר and קצר אפים) on the inside.
We talked about how משלי looks at פתי and ערום in Middle of the Road.
לתת לפתאים ערמה; לנער דעת ומזמה׃
The פתי is naive, easily swayed (from the root לפתות, to entice or seduce). ערום means clever, and in תנ״ך it is generally a bad thing.
והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה׳ אלקים; ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן׃
מפר מחשבות ערומים; ולא תעשנה ידיהם תשיה׃
But in משלי, it is a positive thing, a contrast with the naivité of the פתי. Being a פתי is not itself a bad thing; there is a place for what we call אמונה פשוטה. Shlomo is not going to turn the פתי into an ערום; he is just going to give them a little ערמה.
שמר פתאים ה׳; דלותי ולי יהושיע׃
And the greatest נביא of all is described as a פתי:
(שמות ג:ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ. הדא הוא דכתיב: פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָבָר…אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה טירון היה משה לנבואה, אמר הקדוש ברוך הוא אם נגלה אני עליו בקול גדול אני מבעתו; בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו; אמר משה הנני, מה אבא מבקש? אמר הקדוש ברוך הוא: איני אביך אלא אלקי אביך, בפתוי באתי אליך כדי שלא תתירא.
Moshe needed to believe that he wasn’t crazy; that this was a נבואה. He had pure faith in ה׳, and that was his strength.
There are times and places where you should not be so much of a חכם and ערום. But being a פתי can be dangerous. One is too easily swayed in the wrong direction. So Shlomo wants לתת לפתאים ערמה, not to change the פתי , but to give them a little cleverness that allows them to fight back. It is part of the מוסר השכל of the מדה בינונית, the golden mean. The Midrash notes this in the case of Yaakov, the exemplar of תמימות:
[ויגד יעקב לרחל] כי אחי אביה הוא:…ומדרשו, אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה.
And yet, קצר אף, anger, is also a characteristic of Moshe.
י ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע; ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים׃ יא וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים; ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם׃
Rambam says Moshe’s sin at מי מריבה was that he got angry:
משה רבנו, ע״ה, כבר אמר אליו השם יתברך: (במדבר כ:יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…וחטאו, ע״ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: ”שמעו נא המורים“, דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא—חילול השם הוא.
But the Sifra says something more subtle: the sin, as Rashi says, was hitting the rock. The reason Moshe sinned was that he got angry. The context of the Sifra is the aftermath of the war with Midian:
יג ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה לקראתם; אל מחוץ למחנה׃ יד ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה׃ טו ויאמר אליהם משה; החייתם כל נקבה׃ טז הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה׳ על דבר פעור; ותהי המגפה בעדת ה׳׃…
כא ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה; זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה׃
ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב: וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וגו׳, וכתיב: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה; זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וגו׳, מכלל דמשה איעלם מיניה.
And a previous episode where Moshe gets angry, after the death of Nadav and Avihu:
טז ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף; ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרם לאמר׃ יז מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים הוא; ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה׳׃…יט וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה׳ ותקראנה אתי כאלה; ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳׃ כ וישמע משה וייטב בעיניו׃
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה: משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס, בא לכלל טעות.
ר׳ אלעזר אומר: בג׳ מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם…מהו אומר? מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּא…כיוצא בו אתה אומר שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?, מהו אומר? וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם. אף כאן אתה אומר וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה, מה אומר? וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה. משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות.
As Yoda says:
Anger leads to hate. Hate leads to suffering.
פתי יאמין לכל דבר leads to a feeling of betrayal; no one is perfect and Moshe’s high expectations for בני ישראל lead him to anger, which leads to קצר אפים יעשה אולת. We’ve translated אולת as akrasia: awareness of right and wrong but not implementing it; a lack of self-control. But the second half of the pasuk is harder to interpret: וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא; a person of מְזִמּוֹת will be hated.
Rashi says מזימות (literally, “plans”) means evil plans:
ואיש מזימות: מחשבות עצה רעה.
But in ספר משלי, מזימות is a positive thing; we’ve translated it as “mindfulness”. So Ralbag says it’s talking about taking mindfulness too far:
מי שהוא איש מזמות שחושב מחשבות רבות וזמן ארוך אם ראוי לעשות הדברים אם לא, הנה יִשָּׂנֵא כי לא ישיגו ממנו האנשים מבוקשם רק בקושי עצום מאד. וזה כי ימצא שום מחשבה תקבל למה שישאלו ממנו לא יתן שאלתם. וזה ג״כ סבה להתבלבל הרבה מעניניו כי מי שיחשוב בכל הדברים אם ראוי שיעשה אותם אם לא בזה האופן לא יעשה דבר גם מהדברים הצריכים לו מאד, ולזה צריך שיזהר האדם באלו הענינים ולא יעמיק בהם ולזה ראוי לאדם שלא ימהר בזאת החקירה יותר מהראוי ולא יאריך בה יותר מהראוי.
It’s the flip side of becoming angry when your תמימות, your naïveté, is betrayed. You start to question yourself and your every judgment, and can’t accomplish anything. The answer is to be ערום: וערומים יכתרו דעת. Be cynical enough to not trust everything but have faith in others nonetheless.
The next pasuk is an extension of the previous section:
שחו רעים לפני טובים; ורשעים על שערי צדיק׃
יכתירו: יקנו כתר הדעת ויעלו לגדולת החכמים, על כן שחו רעים שהם הפתאים, לפני הערומים שהם טובים.
Malbim says that רעים and רשעים here are not individuals; they represent an abstract רע, evil. None of us are perfect רשעים or צדיקים. The רע within us will bow to the טוב if we allow it to. We can improve: (משלי א:ד) לתת לפתאים ערמה.
שחו רעים לפני טובים: אמר הגם שהרע מתנגד אל הטוב והרשע אל הצדיק, בכל זה כשבא הרע לפני הטוב ישוחח לפניו ויכנע לו. וכן הרשעים כשיבואו על שערי צדיק, ישחו לפניו, וטבע הרע שלא יעמוד בפני הטוב כאשר לא יעמוד החשך לפני האור.
Don’t lose yourself to anger or self-doubt. You can do better.