How sharper than a serpent’s tooth it is
To have a thankless child.
After David hears the lecture of the אשה חכמה, he turns to Yoav to have Avshalom returned, but it’s not clear just how much David has forgiven Avshalom:
כא ויאמר המלך אל יואב הנה נא עשיתי את הדבר הזה; ולך השב את הנער את אבשלום׃
כב ויפל יואב אל פניו ארצה וישתחו ויברך את המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי מצאתי חן בעיניך אדני המלך אשר עשה המלך את דבר עבדו (עבדך)׃
כג ויקם יואב וילך גשורה; ויבא את אבשלום ירושלם׃
הנה נא עשיתי: ששמעת לדברי האשה המדברת אלי במצותיך. ונסחא מדוייקת מצאתי כתוב עשיתי וקרי עשית ופי׳ לאותה הנסחא: אתה עשית את הדבר הזה לשלוח לי התקועית לסבב פני הדבר על אבשלום לך השיבו כדברך
ויקם יואב כו׳: עשה עצמו בתמימות והביא את אבשלום אל תוך ירושלם אשר השכל
היה מחייב ישיבהו תחילה לעיר מערי ישראל ובעבור זמן מה יעתיקהו משם אל ירושלם,
כי המלך לא אמר אלא ולך השב את הנער את אבשלום. ”השב“ היה מתקיים השבתו
לגבול ישראל; וז״ש ”ויקם יואב וילך גשורה ויבא את אבשלום ירושלם“ דלא כתיב ”וישב
את אבשלום ירושלם“ להורות שלא היתה כוונת דוד בזה במ״ש ”השב“. לכך לא אמר
לשון ”השבה“: ”וישב“, אלא ”ויבא את אבשלום ירושלם“…שלא כהוגן עשה
יואב זה .ולזה אמר ”ויאמר המלך יסור אל ביתו ופני לא יראה“, בחרון אף כי האשמה
גדולה מעט מעט יעבירוה ולא בפעם אחת.
And when they return to Jerusalem, David still rejects Avshalom:
כד ויאמר המלך יסב אל ביתו ופני לא יראה; ויסב אבשלום אל ביתו ופני המלך לא ראה׃
Avshalom assumed that when he returned, he would again be the crown prince, beloved by all the people. His father was weak, and could not be a true leader to the people. That was the role that Avshalom expected to fill.
איתא בגמרא מכות (יג,א) ברוצח החוזר מעיר מקלטו, אם חוזר לשררה שהית לו או אינו חוזר. והרמב״ם (רוצח ושמירת נפש ז:יד) פסק דאינו חוזר לשררה שהיתה לו, שנאמר (במדבר לה:כח) יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ, לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו.
ולפי״ז יש לומר דאף אם היינו דנים את הג׳ שנים
שברח
אבשלום והיה בגשור, מעין כפרה
דערי מקלט שהרי היה בגלות, מ״מ אינו חוזר לשררה שהיתה לו, ולמה שהחזיקו אבותיו,
ומעין זה פסק דוד עליו שלא יראה את פני אביו.
And then the text tells us how wonderful Avshalom was, at least on the outside:
כה וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד; מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום׃
כו ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו; ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך׃
כז ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת ושמה תמר; היא היתה אשה יפת מראה׃
וכאבשלום לא היה איש יפה: סמוך לסיפור המרד שמרד באביו ספר מה גרם לו זה כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו ונתגאה ביופיו ובשערו וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד אולי שמע כי בלב המלך להמליך שלמה אחריו ומרד על אביו בחייו וגנב לב ישראל.
ואפשר…שיופיו של אבשלום גרם כמה דברים, את אבשלום זה הביא להתנשא ולהתגאות,
וזה המשיך אחריו את כל ישראל, כמש״כ לקמן ( שמואל ב טו:יג) ”כי היה לב איש ישראל אחר
אבשלום“, ואילו אצל דוד אביו שהיה סמל מדת הענוה זה הביא לדחות אותו ולא לקרב אותו.
It’s particularly personal for David, because he was chosen as king despite not looking the part:
ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו; כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב׃
And the expression יפה בכל ישראל להלל מאד tells us that everyone was impressed by his beauty:
ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו.
ואומרו להלל מאד פירושו שהרואה בריות
נאות חייב לשבח לרומם את השי״ת שככה לו בעולמו, כאמור במסכת ברכות. לז״א
כי אבשלום היה יפה מאד יאות להלל מאד לשי״ת על שככה לו בעולמו, וז״ש
להלל מאד ולא אמר להללו מאד.
That had to do wonders for his ego, when everyone who saw him breaks out into תהילים. This makes Avshalom look a little better. He doesn’t feel that he deserves to be king because he is beautiful; he deserves to be king because he, by his very existence in the world, brings greater glory to G-d. (Maybe only a little better.) And he saw himself, like his father, as an עבד ה׳:
ז ויהי מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה׳ בחברון׃
ח כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר; אם ישיב (ישוב) ישיבני ה׳ ירושלם ועבדתי את ה׳׃
חז״ל saw the comment about his long hair as a hint to that נדר:
ב דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם; איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה׳׃
…ה כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו; עד מלאת הימם אשר יזיר לה׳ קדש יהיה גדל פרע שער ראשו׃
…ז לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו לא יטמא להם במתם; כי נזר אלקיו על ראשו׃
דתניא: רבי אומר: אבשלום נזיר עולם היה…ומגלח אחד לשנים עשר חדש שנא׳ (שמואל ב יד:כו) ויהי מקץ ימים לימים…
ולכן אצל אבשלום הביאה אותו הנזירות למכשול של גאוה והתנשאות, שחשב
שכשם שיש לו נזר ועטרה של קדושה ופרישות, יש לו גם הנזר של המלוכה וראוי הוא לכתר
מלכות, וכל מה שאביו לא מכיר בכך ולא מקרב אותו, כל זה הצטרף לשנאה ולטענות שהיו
לו כלפי אביו, עד שבא למרוד בו ולרצות להרוג אותו.
And during all this time, he has a daughter, named after his violated sister, who constantly reminds him of her (and of his father’s inadequacy). He has returned to Jerusalem only 5 years after the rape of Tamar, and I assume that his daughter Tamar is older than that (to be called an אשה יפת מראה), so she must have been named well before the rape. But now it constantly eats at him:
אבשלום קרא שמה תמר, כדי לשמח לב אחותו תמר, שהוא קורא את בתו על שמה. וגם כדי לזכור את מעשה אמנון ותמר, שלמען כבודה הוא נלחם נגד אחיו וכל משפחתו.
And for two years, all Israel loves him, and his father won’t talk to him. We mentioned last time that Avshalom’s intention was not to rebel against his father, but to be named crown prince and assume the authority of מלכות while his father, who is already exhibiting signs of weakness, retires to his plans for the בית המקדש. But when he comes back to Jerusalem, he’s not punished, but he isn’t allowed back in the palace. He can’t even get anyone to return his calls. So he takes matters into his own hands.
כח וישב אבשלום בירושלם שנתים ימים; ופני המלך לא ראה׃
כט וישלח אבשלום אל יואב לשלח אתו אל המלך ולא אבה לבוא אליו; וישלח עוד שנית ולא אבה לבוא׃
ל ויאמר אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי ולו שם שערים לכו והוצתיה (והציתוה) באש; ויצתו עבדי אבשלום את החלקה באש׃
This calls to mind another Nazirite antihero:
ד וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים; ויקח לפדים ויפן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שני הזנבות בתוך׃
ה ויבער אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים; ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית׃
מסתבר שהמקרא מבקש להדגיש דווקא
את הניגוד שבין השניים: שמשון השתמש בכוחותיו
המיוחדים לפגוע באויבי ישראל, ואילו אבשלום השתמש
בכוחותיו לפגוע בשר צבא ישראל על מנת לקדם את
ענייניו האישיים.
Yoav is stuck between a rock and a hard place. He really does want Avshalom restored to a position of authority, but can’t go against an explicit command of the king. But he can’t ignore Avshalom’s provocation, either.
לא ויקם יואב ויבא אל אבשלום הביתה; ויאמר אליו למה הציתו עבדיך את החלקה אשר לי באש׃
לב ויאמר אבשלום אל יואב הנה שלחתי אליך לאמר בא הנה ואשלחה אתך אל המלך לאמר למה באתי מגשור טוב לי עד אני שם; ועתה אראה פני המלך ואם יש בי עון והמתני׃
לג ויבא יואב אל המלך ויגד לו ויקרא אל אבשלום ויבא אל המלך וישתחו לו על אפיו ארצה לפני המלך; וישק המלך לאבשלום׃
Avshalom’s response is a veiled threat: if he doesn’t get to go back to the palace, he will defect to his grandfather, the king of Geshur. And it seems as though they are reconciled. But it’s not so simple. וישק המלך לאבשלום isn’t a sign of love.
ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וַיִּשָּׁקֵהוּ; ויאמר הלוא כי משחך ה׳ על נחלתו לנגיד׃
מ ויתן יהונתן את כליו אל הנער אשר לו; ויאמר לו לך הביא העיר׃
מא הנער בא ודוד קם מאצל הנגב ויפל לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים; וַיִּשְּׁקוּ איש את רעהו ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל׃
יא וישק יעקב לרחל; וישא את קלו ויבך׃
…יג ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו; ויספר ללבן את כל הדברים האלה׃
לנשק as a transitive verb, with an object (וישקהו or וישקו איש את רעהו) is an intimate kiss. וישק ל־ is as formal as a French faire la bise.
עם למ״ד ביד או בכתף או בצואר ובלי למ״ד בפה.
And the contrast with another story of father and son reconciliation is striking:
ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה; וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד׃
דומה שנשיקה קרה זו היא ”הקש האחרון“ ששבר את
אבשלום. אבשלום הבין שדוד איננו רואה בו את המועמד
למלוך אחריו,
ומעתה לא נותרה לו לאבשלום אלא דרך
אחת למלכות: מרד.
There is a perek of תהילים that deals directly with the nature of the sharpness of children:
א שיר המעלות לשלמה…
ג הנה נחלת ה׳ בנים; שכר פרי הבטן׃
ד כחצים ביד גבור כן בני הנעורים׃
ה אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם;
לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער׃
We’ve looked at this perek before:
And those children are the “arrows” that can be aimed anywhere, to accomplish anything. It’s a nice metaphor, since it emphasizes how all we can do is sharpen our arrows (note that ושננתם לבניך literally means “you shall sharpen your children”) and aim them. Once they’ve left the bow, they are out of our control.
But what I want to look at is the nature of this metaphor. תהילים uses a lot a military metaphors, which makes sense, since David was a military man. He is using images that have meaning to him. But that sometimes creates a problem. Do we take the words of תהילים literally? Is David praising military valor and violence?
מתניתין: לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכ״א אינן אלא לגנאי…
מ״ט דר״א דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב (תהלים מה:ד) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. א״ל רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! א״ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
”משמעו“ הוא
הפירוש המילולי, ו”פשוטו“ הוא הפירוש של העניין.
The פשט is the meaning of the text. For a metaphor, this is not the same as the literal meaning of the words; when יעקב blesses נפתלי (בראשית ט:כא) as an אילה שלחה, he clearly did not mean that he had hooves and antlers. רש״י interprets it as זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ. That is the פשט.
Similarly, in our Gemara, I not would read this as an agreement on the underlying principle, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. The argument is determining פשוטו. Is the psalm literally praising the warrior (as רד״ק reads it, מלך המשיך) or is it a metaphor for the sharpness of the Torah scholar? About the משמעות there is no question; the verse says חרבך, your sword. And this question applies to the perek I want to look at in detail, תהילים קמד:
לדוד; ברוך ה׳ צורי המלמד ידי לקרב;
אצבעותי למלחמה׃
That’s the כותרת, the title. “Thank you Hashem for making me a warrior”. The מפרשים interpret this literally, not as a metaphor:
ידי לקרב אצבעותי למלחמה: הקרב הוא מה שמתאבקים מקרוב וזאת עושים בכח היד, והמלחמה הוא מרחוק וזאת צריך אימון האצבעות לשלוח חציו למטרה.
And I imagine David spoke that way. From his children’s point of view, what David thinks is important is המלמד ידי לקרב. So obviously Avshalom would be a better king than the young Shlomo. But the rest of the perek implies that המלמד ידי לקרב is meant to be figurative.
פירשתי ”לדוד ברוך ה׳ צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה“…היא בהתקרבם למלחמת התורה ואז אין ידי עשו שולטות, כדאיתא במדרש: ”הקול קול יעקב“; בזמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אז אין הידים ידי עשו שולטות.
There is a precedent for this:
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך; אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי׃
The Targum Jonathan takes it literally, while Onkelos takes it metaphorically (which is a reverse from their usual translations):
…בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי׃
…בְּסַיְיפִי וּבְקַשְׁתִּי׃
And the Targum Yerushalmi explicitly rejects the literal meaning:
…וְלָא בְּקַשְׁתִּי אֱלָהֵין בִּזְכוּתִי וּבְעוֹבָדֵי טַבְיָא׃
Rashi goes both ways:
בחרבי ובקשתי: כְּשֶׁהָרְגוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם נִתְכַּנְּסוּ כָּל סְבִיבוֹתֵיהֶם לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, וְחָגַר יַעֲקֹב כְּלֵי מִלְחָמָה כְּנֶגְדָּן…
בחרבי ובקשתי.: הִיא חָכְמָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ.
The remainder of the perek says nothing about David’s own skill (even as a divine gift); it is a lesson in humility, attributing everything to הקב״ה:
חסדי ומצודתי משגבי ומפלטי לי;
מגני ובו חסיתי; הרודד עמי תחתי׃
This doesn’t go with thanking ה׳ for teaching him to fight; this is thanking ה׳ for allowing him to stay safely inside. And the perek goes on to the psukim we use for יזקור:
ג ה׳ מה אדם ותדעהו; בן אנוש ותחשבהו׃
ד אדם להבל דמה; ימיו כצל עובר׃
We are all going to die; ה׳ please save us!
ה ה׳ הט שמיך ותרד; גע בהרים ויעשנו׃
ו ברוק ברק ותפיצם; שלח חציך ותהמם׃
The volta tells us the lesson of the perek. Once ה׳ has saved me, I can sing a new tune:
ז שלח ידיך ממרום; פצני והצילני ממים רבים; מיד בני נכר׃
ח אשר פיהם דבר שוא; וימינם ימין שקר׃
ט אלקים שיר חדש אשירה לך; בנבל עשור אזמרה לך׃
י הנותן תשועה למלכים; הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה׃
י פצני והצילני מיד בני נכר;
אשר פיהם דבר שוא; וימינם ימין שקר׃
David is saying “release me, and I will sing a new song”. What is that new song? הנותן תשועה למלכים; הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה (note the change to third person; this pasuk is a quote). The root פצה everywhere else in תנ״ך means “open”, specifically opening the mouth:
ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בעכרי; ואנכי פציתי פי אל ה׳ ולא אוכל לשוב׃
יג אבוא ביתך בעולות; אשלם לך נדרי׃
יד אשר פצו שפתי; ודבר פי בצר לי׃
Even the figurative use is a metaphor for opening the mouth:
ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך׃
This is the only perek in תנ״ך where it means, in context, “release, as a captive”:
ופירוש פצני כמו הצילני, והוא קרוב לענין ”פציתי פי“ שהוא ענין פתיחה כי המציל אדם מיד אדם הרי פותחו ממאסרו.
So I would take this as an allusion to the other use of פצה: release me and open my mouth (so I can sing my שיר חדש).
אדנ־י שפתי תפתח; ופי יגיד תהלתך׃
And what does David want to be released from? חרב רעה. Whose sword is evil? David’s. He not asking to be rescued from the sword of his enemies; he is asking to be able to put down his own sword.
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם׃
ונתתי שלום: שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת: ונתתי שלום. מגיד שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר: עושה שלום ובורא וגו׳.
וחרב לא תעבר: אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה.
David says: I wish to sing that song of the future in my own lifetime. That song would be, “He Who gives victory to all the kings who have ever won wars, has given a gift to David His servant that is greater still. He has made him free from the evil sword. He has relieved his of the necessity to wield the sword, that evil in the history of nations. Therefore I gladly forego the blood-stained laurels of military victory…”
And the reason it is a שיר חדש is because now the metaphors can change. David is going to talk about raising children, ensuring a legacy. He will talk about the fact that we don’t determine our children’s behavior; we educate them but they go in their own way. But now the metaphor is not כחצים ביד גבור כן בני הנעורים but planting and building:
אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם;
בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל׃
Rav Wolbe famously used those metaphors:
Raising children involves two different phases: planting and building.
The building process is immediate. When the builder lays a brick, the results are visible right away. However, that brick will never sporadically create a new brick of its own.
Planting entails digging, toiling, watering, and sweating, yet it seems like nothing took place. At one point, a small seedling may become visible, and later a beautiful tree surfaces, which will eventually bear fruit of its own. The goal is to cultivate a plant that will sporadically produce its own fruit.
And the images of success, of ה׳'s ברכה, are not of fortresses and towers (מצודתי משגבי ומפלטי לי) but of economic plenty and social stability:
יג מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן;
צאוננו מאליפות מרבבות בחוצותינו׃
יד אלופינו מסבלים; אין פרץ ואין יוצאת; ואין צוחה ברחבתינו׃
אלופינו מסבלים: אלופים גדולים שבנו נסבלים על קטניהם שהקטנים נשמעים לגדולים ומתוך כך אין פרץ בנו.
And that is what David truly wants. המלמד ידי לקרב is an ironic metaphor for חָכְמָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ, and only when his mind is no longer focused on war will he achieve his goal:
אשרי העם שככה לו; אשרי העם שה׳ אלקיו׃
Because that is what is necessary to build the בית המקדש:
י ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה׳ אלקיכם מנחיל אתכם; והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח׃
יא והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם; עולתיכם וזבחיכם מעשרתיכם ותרמת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה׳׃
And that is exactly what Avshalom failed to understand.