ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחתם; ובני בריעה חבר ומלכיאל׃
We’ve talked about שרח בת אשר before, in the context of the many aggadot about her long life, and how she symbolized the תורת אמֶיך, the mimetic tradition of Judaism:
ויברך יעקב את שרח בדברה הדברים האלה לפניו ויאמר אליה, בתי אל ימשול מות בך עד עולם כי החיית את רוחי.
פיה פתחה בחכמה…זו היתה סרח בת אשר.
אפילו בדורו של משה, בדור פלאים שיצא ממצרים, שראה מראות אלקים בסיני וקיבל את התורה, צריכים היו לדמות קדומה, סרח בת אשר, שבילדותה ישבה בחיקו של הסבא…
But today I want to look at שרח from a more פשט perspective.
This week’s parsha lists all of Yaakov’s descendants who came down with him to Egypt. There are 70 names on the list (including Yaakov).
ובני יוסף אשר ילד לו במצרים נפש שנים; כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים׃
והנכון בעיני שיעקב בחשבון, וממנו יחל כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו.
According to the פשט of the text, only two of those were women: Serach as above, and Dina:
אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו; כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש׃
The probability of only one daughter (or no daughters) among 13 children is 1 out of 585. The probability of only 2 or fewer daughters among 69 descendants is 1 out of 244,327,736,075,623,200 (feel free to check my math).
This is one of the places where the דרש is more realistic than the פשט:
ורבותינו דרשו: עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתרה.
It is more reasonable that Yaakov had other, unnamed, daughters and granddaughters. And the text seems to imply that:
ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה; ויבך אתו אביו׃
Who were כל בנתיו (plural)? Rashi brings both a דרש and a פשט answer:
וכל בנתיו: רבי יהודה אומר: אחיות תאומות נולדו עם כל שבט…רבי נחמיה אומר…מהו וכל בנתיו? כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרא לחתנו בנו ולכלתו בתו.
And similarly in this week’s parsha, Yaakov has בנתיו ובנות בניו:
ו ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה; יעקב וכל זרעו אתו׃ ז בניו ובני בניו אתו בנתיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה׃
ובנות בניו: סרח בת אשר ויוכבד בת לוי.
In order to get plural בנות בניו, Rashi has to bring the דרש:
שלשים ושלש: ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר.
But the Netziv says that בנות בניו refers to all his granddaughters, who were born but not mentioned:
בנותיו ובנות בניו: פרש״י יוכבד ושרח. והפלא לומר שבני יעקב לא הולידו כולם רק זכרים ולא נקבות. אלא נראה דגם המה הולידו הרבה נקבות אלא שלא היו בכלל שבעים נפש. ולא עוד אלא דיעקב עצמו היו לו עוד בנות מנשיו כמשמעות הכתוב לעיל [בראשית לז:לה] ויקומו כל בניו וכל בנותיו; אלא שלא נזכרו בשמם משום שלא היה בהם ענין נוגע לאומה ישראלית כמו שאירע ע״י דינה. ואל תתמה שהרי גם באברהם אבינו איכא תנא ב[בבא בתרא קמא,א] שהיתה לו בת. ולא נזכרה בתורה משום שלא יצא ממנה זכרון בישראל לדורות. וה״נ היה ביעקב אבינו.
The example of Avraham is instructive:
דתניא (בראשית כד:א) וַה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: רבי מאיר אומר שלא היה לו בת. רבי יהודה אומר שהיתה לו בת.
דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה. כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה. ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ ואף כי יעבוד עבודה זרה.
The social reality was that any daughters or granddaughters would marry out, and their descendants would be lost to the Jewish people. And if they married their cousins, their descendants would be part of their husband’s tribe and family. The only people named in the Torah are those who have a story worth telling, those that היה בהם ענין נוגע לאומה ישראלית. So what makes these grandsons worth mentioning (as opposed to the granddaughters) is that the Torah is being written from the perspective of 250 years later. And when the Torah says כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים it doesn’t mean only seventy; 70 is a symbolic number:
ולא תקשה ממה שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים דודאי היו יותר משבעים. אלא שבעים אלו היו מכוונים נגד שבעים שרי אוה״ע כמש״כ בשירת האזינו בפסוק בהנחל עליון גוים.
בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם; יצב גבלת עמים למספר בני ישראל׃
That is what the names here represent. Not that they went down to Egypt, but that they founded the בתי אבות that would leave Egypt, to create an עם ישראל that was (קהלת ז:יד) זה לעמת זה עשה האלקים to the nations of the world. It is these very names that are listed 250 years later, as they are about to re-enter ארץ ישראל:
ג וידבר משה ואלעזר הכהן אתם בערבת מואב; על ירדן ירחו לאמר׃ ד מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה׳ את משה ובני ישראל היצאים מארץ מצרים׃ ה ראובן בכור ישראל; בני ראובן חנוך משפחת החנכי לפלוא משפחת הפלאי׃
…נב וידבר ה׳ אל משה לאמר׃ נג לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות׃
In other words, the children of Yaakov are mentioned because they are part of the narrative. The grandchildren of Yaakov are mentioned because they are the future families of בני ישראל. And Serach is in this later list as well:
מד בני אשר למשפחתם לימנה משפחת הימנה לישוי משפחת הישוי; לבריעה משפחת הבריעי׃ מה לבני בריעה לחבר משפחת החברי; למלכיאל משפחת המלכיאלי׃ מו ושם בת אשר שרח׃ מז אלה משפחת בני אשר לפקדיהם שלשה וחמשים אלף וארבע מאות׃
As well as in the much later genealogies in דברי הימים:
בְּנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחוֹתָם׃
The implication of this, על דרך הפשט, is not that Serach lived hundreds of years, but that she was the matriarch of משפחת השרחי:
ועל דרך הפשט היה לה משפחה גדולה תקרא על שמה ותכנס בכלל ”אלה משפחות בני אשר לפקודיהם“.
That isn’t completely outlandish; we have explicit examples families named for women in the genealogy of Esav:
ב עשו לקח את נשיו מבנות כנען; את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי׃…ה ואהליבמה ילדה את יעוש ואת יעלם ואת קרח; אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען׃…יב ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק; אלה בני עדה אשת עשו׃
…מ ואלה שמות אלופי עשו למשפחתם למקמתם בשמתם; אלוף תמנע אלוף עלוה אלוף יתת׃ מא אלוף אהליבמה אלוף אלה אלוף פינן׃
But the implication of this is even more radical (for the times). Those were women who married into the clan; if what we are saying is right, then Serach’s husband was not מזרע יעקב (or the בית אב would be named for him). Serach overcame האשה ברשות בעלה to bring her family into כלל ישראל, and they remained part of כלל ישראל throughout שעבוד מצרים. We can’t all fight the zeitgeist, but those who do, make all the difference.
The reasonable man adapts himself to the world:
the unreasonable one persists in trying to adapt the world to himself.
Therefore all progress depends on the unreasonable man.
Avraham was called עברי in part because he was willing to go against everyone else.
כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד.
And Serach was his true heir. The midrash makes that connection:
טו וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל; וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה׃
טז וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר; שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ׃
…יט אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה׳׃
יֵשׁ אוֹמְרִים סֶרַח בַּת אָשֵׁר הִשְׁלִימָה עִמָּהֶן אֶת הַמִּנְיָן; הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר…וְאָמַר לָהּ מַאן אַתְּ, אָמְרָה לֵיהּ: אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם…
(בראשית י:כה) חלילה לך: אמר אברהם: ריבונו של עולם, צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו? ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל…ראה חכמתה של אשה זו כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב״ה … עליה מקלס שלמה (קהלת ט:יח): טוֹבָה חׇכְמָה מִכְּלֵי קְרָב—טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב.
All progress depends on the Serachs of the world.
(I’m not qualified to make this a feminist-themed shiur, but feel free to do so)