Rav Yitzchak Hutner is bothered by Chanukah. We’re doing it wrong.
A summary of every Jewish holiday:
They tried to kill us.
We won.
Let’s eat!
But there’s no telling the story and eating in the mitzvot of Chanukah. It’s so obviously missing that כנסת ישראל had to invent latkes and sufganiot to fill the gap (and our stomachs), but the תקנה, the actual מצוה דרבנן, is lighting the candles, re-enacting the miracle rather that discussing it over a meal. We do tell the story of the Maccabean revolution, in על הניסים, but nothing about the נס פח השמן.
כלל זה מסור בידינו (פסחים ל,ב): כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. והנה הדאורייתא של פירסומי ניסא הוא מצות עשה של סיפור יציאת מצרים, וכמו כן, הפירסומי ניסא של נס המן הוא ג״כ דרך סיפור של הנס, המתקיים בקריאת המגילה. כלומר, פירסומי ניסא מדאורייתא ומדברי קבלה מתקיימת בדרך הטבעית של פירסום, והיינו הרצאת דברים. ומתוך כך מתמיהים אנו, בבואנו לנס המנורה דמועד החנוכה. דהלא הפירסום של נס המנורה אינו נעשה כלל ע״י כוחו של דיבור. פירסומא של נס המנורה הוא דרך פעולה מעשית של הדלקת נר חנוכה.
Rav Hutner connects says the miracle of נס פח השמן is really a continuation of a smaller miracle that happened routinely in the בית המקדש: the נר מערבי stayed lit longer than the oil could possibly burn:
מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת:(ויקרא כד:ג) ”מִחוּץ לְפָרוֹכֶת הָעֵדוּת יַעֲרוֹךְ“; וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כׇּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לָא הָלְכוּ אֶלָּא לְאוֹרוֹ! אֶלָּא עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב: זוֹ נֵר מַעֲרָבִי שֶׁנּוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים.
Rav Hutner makes the point that there were many subtle miracles in the בית המקדש:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש…
But the only the menorah is called an עדות, a testimony for the presence of the שכינה. It is not so much the miracle, but the fact that we, as human beings, do the mitzvah of הדלקת הנרות and ה׳ shows His approval of that mitzvah by performing a miracle. נס פח השמן in חנוכה is similar.
מַאי חֲנוּכָּה?…שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְווֹנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.
Everyone asks, on this gemara, where is the candle lighting? The Maharal answers that holiday was established because of the victory and independence, and the miracle of the פח השמן was a side point:
וא״ת וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה ולא היה זה רק לעשות מצות הדלקה…וכל נס שחייב להודת ולהלל הוא בשביל הצלתו ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה, [וראיה כי ב־על הניסים לא הזכירו הנס של הנרות כלל]. וי״ל שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל מה שנצחו את היונים, רק שלא היה נראה שהי׳ נצחון ע״י נס הש״י שעשה זה ולא מכחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס ע״י נרות המנורה שידעו שהכל היה בנס המלחמה ג״כ.
Perhaps hadlakat neirot was not part of the original Chanuka. The original Chanuka took place at a time when the Beit haMikdash was still standing. There was no need to institute a new mitzvah of lighting Chanuka candles while the original Menorah in the Beit haMikdash was being kindled. Only after the destruction of the Beit haMikdash was the mitzvah to kindle Chanuka candles established to replace the Menorah that was lit in the Beit haMikdash.
In other words, the נס פח השמן was the sign, the עדות, שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, that it had returned after the Temple had been defiled. So Rav Hutner concludes that this is why, when חז״ל instituted a מצוה to remember the miracle, we re-create the miracle rather than talking about it:
ומעתה כשם שתורת עדות של המנורה איננה נובעת מזה שקרה שינוי טבע בנר מערבי, שהרי כמה הופעות של שינוי-טבע היו במקדש וכנ״ל, אלא שעיקר תורת העדות של המנורה היא בזה שהמצוה נתקיימה דרך שינוי-טבע וכנ״ל, מפני כך הפירסום ההולם ביותר נס כזה, אי אפשר לו להתקיים דרך סיפור, מכיון שעיקרו של נס לא היה בשינוי טבע שבו, אלא בקיום המצוה שבו. לכן גם פירסומו של נס מוכרח להיות דוקא דרך קיום מצוה.
That warrants some explanation.
There’s a simpler answer for why חז״ל didn’t model Chanukah after Pesach, despite כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. There is a Torah holiday where we do re-enact the miracle rather than talk about it: Sukkot.
מב בסכת תשבו שבעת ימים; כל האזרח בישראל ישבו בסכת׃ מג למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים; אני ה׳ אלקיכם׃
And we know that Chanukah was instituted as sort of substitute for Sukkot:
ט ויחוגו חג לה׳ שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה׃ י ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה׳, אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו׃
בני בינה ימי שמנה קבעו: דאיתא בגמ׳ טעמא דב״ש נגד פרי החג. נראה דתלאו הימים בחג הסוכות כי מסתמא באותו השנה הצליחו בני ישראל בחודש תשרי בתשובה ותפלה…והבינו כי ימים אלו הם הארות מחג הסוכות. וע״י שהצליחו בחג הסוכות בחי׳ פרי החג שמתמעטין כח הע׳ אומות ונגמר בפועל בחנוכה וז״ש שבחכמה השכילו לקבוע ח׳ ימים כימי החג.
And there are lots of other connections between Chanukah and Sukkot; for example (שבת כב,א): נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה—פסולה, כסוכה…מהו להסתפק מנויי סוכה כל שבעה? אמר ליה: הרי אמרו אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.
And the season for bringing בכורים ends with Sukkot, חג האסיף, but the deadline is extended to Chanukah:
מהחג ועד חנוכה, מביא ואינו קורא; רבי יהודה בן בתירה אומר, מביא וקורא.
אא״ז מו״ר ז״ל הראה רמז במשנה מחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא, ולא אמר עד כ״ה בכסליו. לרמוז כי נמשך הארת החג עד חנוכה. ולפי״ז נראה כי התחדשות השנה שבתשרי נמשך עד עתה ולכן מביא עוד ביכורים שעוד הזמן בכלל ראשית השנה.
Chanukah is the continuation of Sukkot by other means. So it makes sense that the כעין דאורייתא of Chanukah would be based on Sukkot, on re-creating the miracle rather than talking about it. And what miracle are we re-creating?
והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו.
And what were the ענני כבוד?
שבעה עננים כתובים במסעיהם. ארבע מארבע רוחות, ואחד למעלה, ואחד למטה, ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים.
We’ve talked before about the problem with these seven clouds:
וכתב הרא״ם שם [במדבר י:לד] לא ידעתי מה פירוש אחד מלמטה, דקאמר שמורה שענן אחד היה להם למטה מרגליהם, ואם הדבר כן מדוע לא צותה התורה לעשות בסוכה אחד מלמעלה ואחד מלמטה וד׳ מארבע רוחותיה, מאחר שהסוכה אינה אלא דוגמת העננים שהיו מסבבים את ישראל מלמעלה ומלמטה ומד׳ רוחותיהן.
Rav Mecklenburg says that we are misinterpreting אחד למטה. It refers not to “below the people” but “below the cloud that was on top”:
בילקוט ס״פ פקודי, ויכס הענן את אהל מועד, זה אחד מענני כבוד ששימשו את ישראל במדבר ארבעים שנה אחד בימינם ואחד בשמאלם אחד מלפניהם ואחד מאחריהם ואחד למעלה מהם וענן שכינה ביניהם ועמוד ענן נוסע לפניהם…וענן שכינה שורה באהל, ע״כ. מבואר בזה כי אחד מלמטה שאמר הספרי אינו תחת כפות רגליהם כ״א הענן שהיה באהל ביניהם, וזה נקרא מלמטה נגד הענן שעליהם מלמעלה, הנה נגד זה מה שביניהם נעשה דוגמתו בקיום מצות ישיבה בחלל הסוכה שבין הדפנות.
So by sitting in the סוכה, we are as it were sitting within the שכינה itself. And what are we celebrating?
סוכות בתשרי. כוון שהוא נגד היקף ענני כבוד, היה ראוי לעשות בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים. אכל נראה לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביוה״כ. ובמחרת יו׳׳כ ויקהל משה וציוה על מלאכת המשכן וזה היה בי״א תשרי וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר, ב׳ ימים הרי י״ג בתשרי. ובי״ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה אח הזהב במנין ומשקל ובט״ו התחילו לעשות. ואז חזרו ענני כבוד ולכך אנו עושין סוכות בט״ו בתשרי.
Sukkot is a celebration of the return of the שכינה to בני ישראל after חטא העגל. Chanukah is a celebration of the return of the שכינה to בני ישראל after the חורבן. But our celebration of both holidays is not about history but about the present. We live in the sukkah to show that we are still living in the midst of the שכינה. We light Chanukah lights to show that the שכינה infuses our homes. Chanukah is modeled on Sukkot, not Pesach. It is not a retelling of the past, but an appreciation of the present.
Bringing the שכינה into our homes requires our active involvement; we re-create the mitzvah that was עֵדוּת הִיא לְבָאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. And so Rav Hutner concludes פירסומו של נס מוכרח להיות דוקא דרך קיום מצוה. בימים ההם בזמן הזה is literal. The lit חנוכיה is the עדות that the שכינה is here with us, now.