Last time we saw David coronated king in Chevron. He will next move his capital and the religious center of the country to Jerusalem. We'll spend a long time talking about that.
But before that, I want to look at a פרק תהילים, written not by David but by Asaf the Levite, that tells us how we got here and where we are going:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> משכיל לאסף;<br/>האזינה עמי תורתי; הטו אזנכם לאמרי פי׃<br/>
<b>ב</b> אפתחה במשל פי; אביעה חידות מני קדם׃<br/>
<b>ג</b> אשר שמענו ונדעם; ואבותינו ספרו לנו׃<br/>
<b>ד</b> לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה׳;<br/>ועזוזו ונפלאתיו אשר עשה׃<br/>
<b>ה</b> ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל;<br/>אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם׃<br/>
<b>ו</b> למען ידעו דור אחרון בנים יולדו; יקמו ויספרו לבניהם׃<br/>
<b>ז</b> וישימו באלקים כסלם; ולא ישכחו מעללי א־ל; ומצותיו ינצרו׃<br/>
<b>ח</b> ולא יהיו כאבותם דור סורר ומרה;<br/>דור לא הכין לבו; ולא נאמנה את א־ל רוחו׃<br/>
<b>ט</b> בני אפרים נושקי רומי קשת; הפכו ביום קרב׃<br/>
<b>י</b> לא שמרו ברית אלקים; ובתורתו מאנו ללכת׃<br/>
<b>יא</b> וישכחו עלילותיו; ונפלאותיו אשר הראם׃<br/>
<b>יב</b> נגד אבותם עשה פלא; בארץ מצרים שדה צען׃<br/>
<b>יג</b> בקע ים ויעבירם; ויצב מים כמו נד׃<br/>
<b>יד</b> וינחם בענן יומם; וכל הלילה באור אש׃<br/>
<b>טו</b> יבקע צרים במדבר; וישק כתהמות רבה׃<br/>
<b>טז</b> ויוצא נוזלים מסלע; ויורד כנהרות מים׃<br/>
<b>יז</b> ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה׃<br/>
<b>יח</b> וינסו א־ל בלבבם לשאל אכל לנפשם׃<br/>
<b>יט</b> וידברו באלקים; אמרו היוכל א־ל לערך שלחן במדבר׃<br/>
<b>כ</b> הן הכה צור ויזובו מים ונחלים ישטפו;<br/>הגם לחם יוכל תת; אם יכין שאר לעמו׃<br/>
<b>כא</b> לכן שמע ה׳ ויתעבר;<br/>ואש נשקה ביעקב; וגם אף עלה בישראל׃<br/>
<b>כב</b> כי לא האמינו באלקים; ולא בטחו בישועתו׃<br/>
<b>כג</b> ויצו שחקים ממעל; ודלתי שמים פתח׃<br/>
<b>כד</b> וימטר עליהם מן לאכל; ודגן שמים נתן למו׃<br/>
<b>כה</b> לחם אבירים אכל איש; צידה שלח להם לשבע׃<br/>
<b>כו</b> יסע קדים בשמים; וינהג בעזו תימן׃<br/>
<b>כז</b> וימטר עליהם כעפר שאר; וכחול ימים עוף כנף׃<br/>
<b>כח</b> ויפל בקרב מחנהו; סביב למשכנתיו׃<br/>
<b>כט</b> ויאכלו וישבעו מאד; ותאותם יבא להם׃<br/>
<b>ל</b> לא זרו מתאותם; עוד אכלם בפיהם׃<br/>
<b>לא</b> ואף אלקים עלה בהם ויהרג במשמניהם;<br/>ובחורי ישראל הכריע׃<br/>
<b>לב</b> בכל זאת חטאו עוד; ולא האמינו בנפלאותיו׃<br/>
<b>לג</b> ויכל בהבל ימיהם; ושנותם בבהלה׃<br/>
<b>לד</b> אם הרגם ודרשוהו; ושבו ושחרו א־ל׃<br/>
<b>לה</b> ויזכרו כי אלקים צורם; וא־ל עליון גאלם׃<br/>
<b>לו</b> ויפתוהו בפיהם; ובלשונם יכזבו לו׃<br/>
<b>לז</b> ולבם לא נכון עמו; ולא נאמנו בבריתו׃<br/>
<b>לח</b> והוא רחום יכפר עון ולא ישחית;<br/>והרבה להשיב אפו; ולא יעיר כל חמתו׃<br/>
<b>לט</b> ויזכר כי בשר המה; רוח הולך ולא ישוב׃<br/>
<b>מ</b> כמה ימרוהו במדבר; יעציבוהו בישימון׃<br/>
<b>מא</b> וישובו וינסו א־ל; וקדוש ישראל התוו׃<br/>
<b>מב</b> לא זכרו את ידו; יום אשר פדם מני צר׃<br/>
<b>מג</b> אשר שם במצרים אתותיו; ומופתיו בשדה צען׃<br/>
<b>מד</b> ויהפך לדם יאריהם; ונזליהם בל ישתיון׃<br/>
<b>מה</b> ישלח בהם ערב ויאכלם; וצפרדע ותשחיתם׃<br/>
<b>מו</b> ויתן לחסיל יבולם; ויגיעם לארבה׃<br/>
<b>מז</b> יהרג בברד גפנם; ושקמותם בחנמל׃<br/>
<b>מח</b> ויסגר לברד בעירם; ומקניהם לרשפים׃<br/>
<b>מט</b> ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה; משלחת מלאכי רעים׃<br/>
<b>נ</b> יפלס נתיב לאפו; לא חשך ממות נפשם; וחיתם לדבר הסגיר׃<br/>
<b>נא</b> ויך כל בכור במצרים; ראשית אונים באהלי חם׃<br/>
<b>נב</b> ויסע כצאן עמו; וינהגם כעדר במדבר׃<br/>
<b>נג</b> וינחם לבטח ולא פחדו; ואת אויביהם כסה הים׃<br/>
<b>נד</b> ויביאם אל גבול קדשו; הר זה קנתה ימינו׃<br/>
<b>נה</b> ויגרש מפניהם גוים ויפילם בחבל נחלה;<br/>וישכן באהליהם שבטי ישראל׃<br/>
<b>נו</b> וינסו וימרו את אלקים עליון; ועדותיו לא שמרו׃<br/>
<b>נז</b> ויסגו ויבגדו כאבותם; נהפכו כקשת רמיה׃<br/>
<b>נח</b> ויכעיסוהו בבמותם; ובפסיליהם יקניאוהו׃<br/>
<b>נט</b> שמע אלקים ויתעבר; וימאס מאד בישראל׃<br/>
<b>ס</b> ויטש משכן שלו; אהל שכן באדם׃<br/>
<b>סא</b> ויתן לשבי עזו; ותפארתו ביד צר׃<br/>
<b>סב</b> ויסגר לחרב עמו; ובנחלתו התעבר׃<br/>
<b>סג</b> בחוריו אכלה אש; ובתולתיו לא הוללו׃<br/>
<b>סד</b> כהניו בחרב נפלו; ואלמנתיו לא תבכינה׃<br/>
<b>סה</b> ויקץ כישן א־דני; כגבור מתרונן מיין׃<br/>
<b>סו</b> ויך צריו אחור; חרפת עולם נתן למו׃<br/>
<b>סז</b> וימאס באהל יוסף; ובשבט אפרים לא בחר׃<br/>
<b>סח</b> ויבחר את שבט יהודה; את הר ציון אשר אהב׃<br/>
<b>סט</b> ויבן כמו רמים מקדשו; כארץ יסדה לעולם׃<br/>
<b>ע</b> ויבחר בדוד עבדו; ויקחהו ממכלאת צאן׃<br/>
<b>עא</b> מאחר עלות הביאו; לרעות ביעקב עמו; ובישראל נחלתו׃<br/>
<b>עב</b> וירעם כתם לבבו; ובתבונות כפיו ינחם׃</p>
<footer class=source>תהילים פרק עח</footer></blockquote>
<hr/>
Who was Asaf? He was one of the leaders of the משוררים, the Levitical singers in the משכן:
<blockquote lang=he><p><b>טז</b> ואלה אשר העמיד דויד על ידי שיר בית ה׳; ממנוח הארון׃ <b>יז</b> ויהיו משרתים לפני משכן אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה׳ בירושלם; ויעמדו כמשפטם על עבודתם׃ <b>יח</b> ואלה העמדים ובניהם; מבני הקהתי הימן המשורר בן יואל בן שמואל׃...<b>כד</b> ואחיו אסף העמד על ימינו אסף בן ברכיהו בן שמעא׃ <b>כה</b> בן מיכאל בן בעשיה בן מלכיה׃ <b>כו</b> בן אתני בן זרח בן עדיה׃ <b>כז</b> בן איתן בן זמה בן שמעי׃ <b>כח</b> בן יחת בן גרשם בן לוי׃ </p>
<footer class=source>דברי הימים א פרק ו</footer></blockquote>
But he wasn't literally על ימינו of הימן המשורר:
<blockquote lang=he><p><b>ד</b> ויתן לפני ארון ה׳ מן הלוים משרתים; ולהזכיר ולהודות ולהלל לה׳ אלקי ישראל׃ </p>
<p> <b>ה</b> אסף הראש ומשנהו זכריה; יעיאל ושמירמות ויחיאל ומתתיה ואליאב ובניהו ועבד אדם ויעיאל בכלי נבלים ובכנרות ואסף במצלתים משמיע׃ <b>ו</b> ובניהו ויחזיאל הכהנים בחצצרות תמיד לפני ארון ברית האלקים׃ <b>ז</b> ביום ההוא אז נתן דויד בראש להדות לה׳ ביד אסף ואחיו׃</p>
...
<p><b>לז</b> ויעזב שם לפני ארון ברית ה׳ לאסף ולאחיו; לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו׃</p>
<footer class=source>דברי הימים א פרק טז</footer></blockquote>
David would set up two centers of worship, one at the משכן in גבעון, and one with the ארון in ירושלם.‎ אסף was the head of the latter. And he was more than a singer:
<blockquote lang=he><p> לבני אסף זכור ויוסף ונתניה ואשראלה בני אסף; על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך׃</p>
<footer class=source>דברי הימים א כה:ב</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p> <em>הנבא</em>: על אסף יאמר <em>שהיה מתנבא ברה״ק</em> ע״י המלך כי הוא הכינו להיישירו אל הנבואה.
</p>
<footer class=source>מצודת דוד, שם</footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>ויאמר יחזקיהו המלך והשרים ללוים להלל לה׳ בדברי דויד ואסף החזה; ויהללו עד לשמחה ויקדו וישתחוו׃</p>
<footer class=source>דברי הימים ב כט:ל</footer></blockquote>
<hr/>
This particular perek is called a משכיל.
<blockquote><p>[Rav Schwab discusses the ברכה of אתה חונן]‎ השכל means practical, applied wisdom. If one has wisdom in theory only but does not apply it to his practical life, behavior and character, this wisdom is not called השכל. ...We find (יהושע א:ז)‎ למען תשכיל, which means, in accordance with the context there, that by the practical application of the <i>mitzvos HaTorah</i>, you will be successful in your endeavors.</p>
<p>...There may be people who are דורש את אלוקים in that they <i>daven</i> frequently, learn Torah in depth, and may even be the source of <i>chidushei Torah</i>; yet they could still lack the element of משכיל...</p>
<p class=source><a href="http://www.amazon.com/gp/product/1578195128/ref=as_li_ss_tl?ie=UTF8&tag=bililitecom-20&linkCode=as2&camp=1789&creative=390957&creativeASIN=1578195128"><cite>Rav Schwab on Prayer</cite></a></p></blockquote>
Notably, a משכיל was not meant to be sung, but to be orated:
<blockquote lang=he><p>משכיל--על ידי תורגמן </p>
<footer class=source> פסחים קיז,א </footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p><em>על ידי מתורגמן</em>: הוא אומר ואחר מפרש.</p>
<footer class=source>רש״י , שם</footer></blockquote>
It's a lesson that Asaf wants to teach.
<hr/>
##אביעה חידות מני קדם
The first 8 psukim are the introduction: Asaf is telling us what he is going to say. It's going to be a משל and a חידה, a parable and a riddle, so we have to pay attention. But it's a lesson that has been handed down though history, and he is going to review Jewish history to make his point. פסוקים ז-ח are the point: past generations were a דור סורר ומרה but we need to do better: ישימו באלקים כסלם.‎ כסיל generallly means "fool" but here it means "reliance":
<blockquote lang=he><p> <em>כסלם</em>: בטחונם כמו אם שמתי זהב כסלי (איוב לא).</p>
<footer class=source>מצודת ציון, תהלים עח:ז </footer></blockquote>
Hirsch explains it as "that unshakeable trust which men place in G-d and his promises even though there may be nothing in the physical world that might serve as visible or tangible vindication...[that may] seem utter 'folly' to the materialist mind which can only understand that which it can see and touch".
##בני אפרים
The perek is largely about the selection of David and Jerusalem, and אפרים is a metonym for the Israel in the days of the Judges, when the center of the country was in שילה, in אפרים.
<blockquote lang=he><p>על דרך הפשט כי עקר זה המזמור נאמר על מלכות דוד ובנין הר ציון ושם היה הארון במלוך דוד אחר שחרבה שילה שהיתה לבני אפרים על כן ובשבט אפרים לא בחר באחרונה אחר שבחר בם בראשונה לשכן שמו בשילה והעד הנאמן על זה הפירוש שבט אפרים רומי קשת הם אנשי שילה שאמר אחריהם לא שמרו ברית אלקים.</p>
<footer class=source>אבן עזרא, תהלים עח:ט</footer></blockquote>
It's also a hint to the kingdom of Saul, who was from בנימין, from the children of רחל, as opposed to David, from יהודה, from the children of לאה.
But there's also a reference to one of the first rebellions of בני ישראל, from an obscure verse in דברי הימים:
<blockquote lang=he><p><b>כ</b> ובני אפרים שותלח; וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו׃
<b>כא</b> וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד; והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם׃
<b>כב</b> ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים; ויבאו אחיו לנחמו׃</p>
<footer class=source>דברי הימים א פרק ז</footer></blockquote>
The midrash says that בני אפרים tried to calculate the end of the Egyptian servitude, since ה׳ said (בראשית טו:יג)‎ ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה׃
<blockquote lang=he><p>בא נון מבני בניו של אפרים ואמר להם נגלה לי הב״ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלכות וגבורי כח במלחמה לקחו את נשיהם ואת בניהם ויצאו ממצרים, ורדפו המצריים אחריהם והרגו מהם מאתים אלף כלם גבורים, שנאמר בני אפרים וכו׳ .</p>
<footer class=source>פרקי דרבי אליעזר (היגר--חורב) פרק מז </footer></blockquote>
<blockquote lang=he><p>בני אפרים שמנו לקץ וטעו שלשים שנה ויצאו שלא ברשות והרגום בני פלשת, שנא׳ ובני אפרים שותלח וברד בנו...והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם (דברי הימים א פרק ז), וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים עח:ט), מפני מה, מפני שלא שמרו ברית ה׳ ובתורתו מאנו ללכת (שם שם י), עברו על הקץ שנגזר בין הבתרים.</p>
<footer class=source>שכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק יג סימן יז </footer></blockquote>
They figured 400 years from the ברית בין הבתרים, but it was really 430 years from then:
<blockquote lang=he><p><b>מ</b> ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה׃
<b>מא</b> ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה; ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים׃</p>
<footer class=source>שמות פרק יב</footer></blockquote>
(This is an object warning against trying to calculate when Mashiach will come: (סנהדרין צז,ב)‎ תיפח עצמן של מחשבי קיצין)
However, this doesn't fit the פשט, since the psalm goes on to say that they--בני אפרים--forgot the great deeds that ה׳ did in Egypt, which would have been <em>after</em> the premature exit.
##נגד אבותם עשה פלא
פסוקים יב-טז describe the miracles that ה׳ did in the wilderness when the Jews left: He split the sea, led them with pillars of cloud and fire, and gave them water in the desert.
<hr/>
##ויוסיפו עוד לחטא לו
Hirsch translates יוסיפו עוד לחטא as "they went on continually to sin against Him". The specific sins that the perek refers to is תבערה and קברות התאוה. We'll see why specifically those two. But we need to review the story:
<blockquote lang=he><p><b>א</b> ויהי העם כמתאננים רע באזני ה׳; וישמע ה׳ ויחר אפו ותבער בם אש ה׳ ותאכל בקצה המחנה׃
<b>ב</b> ויצעק העם אל משה; ויתפלל משה אל ה׳ ותשקע האש׃
<b>ג</b> ויקרא שם המקום ההוא תבערה; כי בערה בם אש ה׳׃
<b>ד</b> והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה; וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר׃
<b>ה</b> זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם; את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים׃
<b>ו</b> ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו׃...<b>י</b> וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו; ויחר אף ה׳ מאד ובעיני משה רע׃</p>
...
<p><b>לא</b> ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ׃
<b>לב</b> ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים; וישטחו להם שטוח סביבות המחנה׃
<b>לג</b> הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת; ואף ה׳ חרה בעם ויך ה׳ בעם מכה רבה מאד׃
<b>לד</b> ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה; כי שם קברו את העם המתאוים׃ </p>
<footer class=source>במדבר פרק יא</footer></blockquote>
As presented in תהילים, the people admit ה׳ can give them water but question whether He can give them לחם, in sense of "substantial food"--ולחם לבב אנוש יסעד. And they want flesh--שאר. This word is unusal; it generally means not "meat" but "flesh and blood", a close relative:
<blockquote lang=he><p>איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; אני ה׳׃</p>
<footer class=source>ויקרא יח:ו</footer></blockquote>
This is the source of Rashi's comment that התאוו תאוה is more than a lust for meat, it was a lust for ערוה:
<blockquote lang=he><p><em>בכה למשפחותיו</em>: ...רבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.</p>
<footer class=source>רש״י, במדבר יא:י</footer></blockquote>
I would read לכן שמע ה׳...ואש נשקה ביעקב as a reference to the previous incident of תבערה: "Thus ה׳ had heard and sent a fire". Asaf is saying that בני ישראל ignored the fact that they had just gone through the punishment for complaining, and forgot that וימטר עליהם מן לאכל. Therefore וימטר עליהם כעפר שאר,‎ ה׳ sent them the flesh they demanded, then ויהרג במשמניהם.
And that continues in the cycle of Jewish history. The Jews forget ה׳, suffer, call out for mercy, ה׳ forgives them, but then they sin again. That is the message of פסוקים לב-לז. It's the central theme of ספר שופטים:
<blockquote lang=he><p><b>יא</b> ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה׳; ויעבדו את הבעלים׃
<b>יב</b> ויעזבו את ה׳ אלקי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם וישתחוו להם; ויכעסו את ה׳׃
...<b>יד</b> ויחר אף ה׳ בישראל ויתנם ביד שסים וישסו אותם; וימכרם ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמד לפני אויביהם׃
...<b>יח</b> וכי הקים ה׳ להם שפטים והיה ה׳ עם השפט והושיעם מיד איביהם כל ימי השופט; כי ינחם ה׳ מנאקתם מפני לחציהם ודחקיהם׃
<b>יט</b> והיה במות השופט ישבו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחות להם; לא הפילו ממעלליהם ומדרכם הקשה׃ </p>
<footer class=source>שופטים פרק ב</footer></blockquote>
And this is the message of תבערה and קברות התאוה. They just got out of one fire and they go and provoke ה׳ again. They never learn. That's what Asaf wants his audience to hear: ולא יהיו כאבותם דור סורר ומרה.
The first part of the perek ends on a relatively happy note that we quote at מעריב:‎ והוא רחום יכפר עון ולא ישחית. But it's not as positive as it seems when we quote it out of context: ה׳ is promising that He won't destroy <em>everyone</em>, since we are only human, רוח הולך ולא ישוב.
<hr/>
The second part of the perek goes through some of the same themes as the first, that בני ישראל keep sinning because they do not remember ה׳'s power and wrath. But here it reviews the ten plagues. It's very interesting; the list is out of order (and I'm not sure why). It also leaves out three of them: כינים,‎ שחין and חשך. Hirsch (among others) explains that before most of the plagues, Moshe warned the Egyptians what was coming, so they would have a chance to repent. Before these three, there was no warning. They were meant simply as punishment. The lesson of this perek is to listen to ה׳'s warning, so those plagues are not relevant.
##Frogs?
When we illustrate the plagues in children's books, we always use the frogs because they are so cute; it's a much less intimidating plague than wild animals or massive hailstorms. But are they really so benign? Our perek says צפרדע ותשחיתם, the frog destroyed them. Are צפרדעים really just frogs?
<blockquote lang=he><p>והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים. ורבים אמרו שהוא מין דג נמצא במצרים ויקרא בלשון ערב <em>אל־תמסח</em>, ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול והוא הנכון בעיני והוא הידוע.</p>
<footer class=source>אבן עזרא, שמות ז:כט</footer></blockquote>
Google translate tells us that تمساح, tamsach, means crocodile.
<blockquote><p>The Nile crocodile (<i lang=la>Crocodylus niloticus</i>) is an African crocodile and the second largest extant reptile in the world, after the saltwater crocodile...On average the Nile crocodile is between 4.1 metres (13 ft) to 5 metres (16 ft), weighing around 410 kg (900 lb). However, specimens measuring 6.1 metres (20 ft) in length and weighing 900 kg (2,000 lb) are not uncommon. They have thick scaly skin that is heavily armored.</p>
<p>The Nile crocodile is an opportunistic apex predator and a very aggressive species of crocodile that is capable of taking almost any animal within its range. They are generalists, taking a variety of prey. Their diet consists mostly of different species of fish, reptiles, birds and mammals. The Nile crocodile is an ambush predator and can wait for hours, days and even weeks for the suitable moment to attack. They are quite agile predators and wait for the opportunity for the prey item to come close within the range of attack. Even swift prey are not immune to attack. Like other crocodiles, Nile crocodiles have an extremely powerful bite that is unique amongst all animals and sharp conical teeth that sink into flesh allowing for a grip that is almost impossible to loosen. They can apply high levels of force for extended periods of time, a great advantage for holding down large prey underwater to drown.</p>
<footer class=source><a href="http://en.wikipedia.org/wiki/Nile_crocodile">Wikipedia, <cite>Nile Crocodile</cite></a>, accessed 2013-12-22</footer></blockquote>
The Netziv puts them together:
<blockquote lang=he><p><b>כו</b> ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה; ואמרת אליו כה אמר ה׳ שלח את עמי ויעבדני׃
<b>כז</b> ואם מאן אתה לשלח; הנה אנכי נגף את כל גבולך בצפרדעים׃
<b>כח</b> ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך; ובבית עבדיך וּבְעַמֶּךָ ובתנוריך ובמשארותיך׃
<b>כט</b> ובכה וּבְעַמְּךָ ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים׃
<footer class=source>שמות פרק ז</footer></blockquote>
<p>The Netziv reads the text carefully--what does פסוק כט add?</p>
<blockquote lang=he><p>וכאן כתיב <em>וּבְעַמְּךָ</em>
בשו״א היינו עם מיוחד שומרי ראש פרעה. ומש״ה
כתיב בזה המקרא קודם לבכל עבדיך. משום דחשיבי
יותר. וזה המכה היתירה לא שלטה בכל עמי פרעה
אלא בו תחלה ובשומרי ראשו ובעבדיו המה שרי
יועציו. והנה ידוע דעות שונות בין מפרשים ראשונים
ז״ל אם היו הצפרדעים מין הידוע המשחית הנמצא
עוד היום ביאור ונקרא (קראקאדיל) או הוא מין
הנמצא ברובי הנהרות וצועקים ומכרכרים. ולפי
דברינו שני הפרושים אמת. בכל ארץ מצרים היה
מין השני ולא השחיתו. אך בבית פרעה ועמו ועבדיו
יצאו מין הראשון מן היאור והיה משחיתים כדכתיב
בתהלים ע״ח <em>ישלח בם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם</em>
וזה נכלל בלשון יעלו הצפרדעים. היינו המעולים
שבצפרדעים.</p>
<footer class=source>העמק דבר, שמות ז:כט</footer></blockquote>
##וינחם לבטח
And then ה׳ led the Jews to safety in ארץ ישראל, and they messed up. ויסגו ויבגדו כאבותם. They betrayed G-d with idol worship, and even warped the service of the משכן:
<blockquote lang=he><p><em>כקשת רמיה</em>: מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וברגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה׳ כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד הגלולים.</p>
<footer class=source>מצודת דוד, תהלים עח:נז </footer></blockquote>
And this corruption led to the destruction of משכן שילה, and all of Israel falling into the hands of the Philistines. This was in the generation immediately before Asaf, and probably within the memories of many of his audience. Not only was the משכן lost, but בני ישראל were devastated:
<blockquote lang=he><p><em>בחוריו אכלה אש</em>:על דרך משל נקראה המלחמה אש, כמו (במדבר כא:כח): כי אש יצאה מחשבון. ואמר בחוריו, כי הבחורים הם היוצאים למלחמה. ובתולותיו לא הוללו, כיון שמתו הבחורים לא נכנסו הבתולות לחופה, שהיו נשואות לבחורים שמתו אם היו חיים. והוללו ענין שמחת החופה, וכן קראו בית החופה (עירובין נד ועוד) בית הלולא, ונקרא כן לפי שמהללים בשירים החתן והכלה.</p>
<footer class=source>רד״ק, תהלים עח:סג </footer></blockquote>
##ואלמנתיו לא תבכינה
כהניו בחרב נפלו; ואלמנתיו לא תבכינה׃ is a reference to a specific incident in the fall of Shilo:
<blockquote lang=he><p><b>יח</b> ויהי כהזכירו את ארון האלקים ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד; והוא שפט את ישראל ארבעים שנה׃
<b>יט</b> וכלתו אשת פינחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלקים ומת חמיה ואישה; ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צריה׃
<b>כ</b> וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תיראי כי בן ילדת; ולא ענתה ולא שתה לבה׃
<b>כא</b> ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל; אל הלקח ארון האלקים ואל חמיה ואישה׃
<b>כב</b> ותאמר גלה כבוד מישראל; כי נלקח ארון האלקים׃</p>
<footer class=source>שמואל א פרק ד</footer></blockquote>
Pinchas's wife (the daughter-in-law of Eli) did not weep over the death of her husband but over the loss of the ארון. Many look at this as a positive:
<blockquote lang=he><p><em>לא תבכינה</em>: כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה.</p>
<footer class=source>מצודת דוד, תהלים עח:סד </footer></blockquote>
But Rabbi Shulman argued that this was a reflection of the misplaced priorities of the kohanim of the time; they cared more for the ritual of the משכן than for respect for people.
##ויבחר את שבט יהודה
The end of the perek extols David and his tribe, and the sanctuary that he plans on building in Jerusalem. This is why I called this essay "Politically Incorrect". There's no way David himself could say this; he is trying to unite all of Israel under his leadership. Boasting about how wonderful he is and how the other tribes were rejected just wouldn't help. But Asaf can say this.
But reading the subtext gives a very different understanding. The משל and חידה that Asaf speaks about in the beginning is the cycle of Jewish history, how ה׳ punishes Israel but eventually forgives, then Israel sins again and is punished again. Asaf is telling David, "remember the destruction of Shilo. Your מקדש may be built כארץ יסדה לעולם but it can still be destroyed." This is the message that got ירמיהו, the prophet of the חורבן בית ראשון, almost killed:
<blockquote lang=he><p><b>ד</b> אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר; היכל ה׳ היכל ה׳ היכל ה׳ המה׃
<b>ה</b> כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם; אם עשו תעשו משפט בין איש ובין רעהו׃
<b>ו</b> גר יתום ואלמנה לא תעשקו ודם נקי אל תשפכו במקום הזה; ואחרי אלהים אחרים לא תלכו לרע לכם׃
<b>ז</b> ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם; למן עולם ועד עולם׃
<b>ח</b> הנה אתם בטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל׃
<b>ט</b> הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל; והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם׃
<b>י</b> ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה׃
<b>יא</b> המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם; גם אנכי הנה ראיתי נאם ה׳׃
<b>יב</b> כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה; וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל׃
<b>יג</b> ועתה יען עשותכם את כל המעשים האלה נאם ה׳; ואדבר אליכם השכם ודבר ולא שמעתם ואקרא אתכם ולא עניתם׃
<b>יד</b> ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בטחים בו ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם כאשר עשיתי לשלו׃</p>
<footer class=source>ירמיהו פרק ז</footer></blockquote>
This, however, is not a prophecy of destruction, it's a משכיל, a lesson for the future.