We’ve cited the gemara in שבת before:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכׇל יוֹם. אִינִי?! וְהָאָמַר מָר: הַקּוֹרֵא הַלֵּל בְּכׇל יוֹם הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף! כִּי קָאָמְרִינַן—בִּפְסוּקֵי דְזִמְרָא.
So we have two “Hallel”s: the one we say on holidays, and the one we say everyday. Saying the holiday one every day is problematic, because the תקנה was to say it to celebrate miracles, and miracles don’t happen every day, at least open miracles, נסים גלויים. An important article of faith is that everyday life, just being alive, is a miracle that warrants thanking ה׳. To say הלל everyday is to imply that ה׳ does not do נסים נסתרים, that the universe works independently of ה׳ and ה׳ just intervenes once in a while. And that is מְחָרֵף וּמְגַדֵּף.
הרי זה מחרף ומגדף: שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז,א). וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ.
הענין, דההנהגה הניסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלקים, וכול תכיל שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די, רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטיית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים…
והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי אינו מן הפלא, כמו מָן וכיו״ב, אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות, וכבוד השי״ת למבין, יותר ממה שמורה הנסיים.
There are only two ways to live your life. One is as though nothing is a miracle. The other is as though everything is.
And that is the message of אשרי, that introduces פסוקי דזמרא: פותח את ידך; ומשביע לכל חי רצון. And רבי יוסי wanted to be one of חלקי מגומרי הלל בכל יום, who not only said (presumably meaning, with כוונה and not just mumbling the words) the opening chapter, but said the whole thing through the end:
טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה.
ונראה לי בס״ד אומרו גּוֹמְרֵי הַלֵּל על פסוק (תהלים קג:ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ־הּ, שהוא גמר של ההלל בכל יום שזה אומרים אחר כל פסוקי דזמרה, ופסוק זה מגיד לאדם שעל כל נשימה ונשימה תְּהַלֵּל יָ־הּ במחשבה ולא יסור זה מלבבך (בראשית רבה יד:ט), ואשרי המקיים מה שאמר הכתוב הזה שהוא גמר ההלל, שיהיה מהלל להשם יתברך במחשבתו על כל נשימה ונשימה באמת.
כל הנשמה is ambiguous: we usually translate it as “every soul” but it also means “the whole soul”.
What we call פסוקי דזמרא is תהילים פרקים קמה-קנ. Almost 10 years ago, I started this shiur with a discussion of “אשרי”—תהילים פרק קמה. It starts as a sort of dialog between David—with verses in the first person singular, addressing ה׳ in the second person (ארוממך אלוקי המלך), and previous generations (דור לדור)—with verses addressing ה׳ in the third person (חנון ורחום ה׳), about how to praise ה׳. David wants to praise ה׳: בכל יום אברכך, but realizes that it is impossible: לגדלתו אין חקר, there is no way to describe ה׳‘s greatness. So he needs to look at how previous generations prayed: דור לדור ישבח מעשיך. They praised ה׳’s actions, His manifestation in the world.
בנוגע לתפילה יש בעיא גדולה, היאך הותר לו לאדם לסדר שבחיו של הקב״ה, אולי ימעט בשבחו של מקום ונמצא שמבזה את ד׳, ע׳ גמ׳ מגילה (יח,א), וכן צ״ע על מה שמבקשים מאת הקב״ה על כל הצרכים הפעוטים והקטנטנים הפרטיים שלנו, וכי ממדת דרך ארץ היא זו להיות נודניק כזה אצל ממ״ה הקב״ה לבקש ממנו על דברים שכאלו, שאפילו אצל מלך בשר ודם המולך רק על מדינה קטנה או על עיר אחת, לא היינו מרשים לעצמנו לעשות כן…
וצריכים לזה מתיר מיוחד. ונראה שהמתיר הוא אשרי, שכן אומרים אותו גם קודם שחרית וגם קדם מנחה, ונראה הפסוק שבאשרי המשמש כהמתיר הוא קרא ד״דור לדור ישבח מעשיך וכו׳", כלומר, שכן נהגו אבותינו ואבות אבותינו, ואנחנו בעקבותיהם נלך, היינו דמזכירים כבר בברוך שאמר, ”ובשירי דוד עבדך נהללך וכו׳“, כלומר, שאין זה מדעת עצמנו שבאנו לחדש שירות ותשבחות אלו, אלא מסורת עתיקה היא אצלנו מדורי דורות, וכדעתנו לומר מלה במלה פסוקי שירה וזמרה מס׳ תהלים של דוד עבדך.
And the essence of that תהילה, the climax of אשרי, is פותח את ידך; ומשביע לכל חי רצון.
כל האומר (תהילים קמה) תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא…משום דאית ביה פותח את ידך.
The Maharal (in his discussion of the סדר) says that the משביע לכל חי, what he calls “פרנסה” is a greater miracle than all the נסים גלויים of יציאת מצרים:
ומזה תקנו כוס חמישי, כי אחר שתקנו ארבע כוסות של גאולה תקנו כוס חמישי נגד הפרנסה שהיא גדולה מן הגאולה, רק שהוא רשות שבלילה הזה תקנו ארבע כוסות בשביל הגאולה, אבל בודאי מצוה איכא כי כוס ה׳ הוא השלמת הגאולה, כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם והכל בכלל גאולה כמו שנתבאר למעלה וזה ענין כוס חמישי.
And that’s what our הלל בכל יום is all about. But אשרי doesn’t end there; there is a series of praises of ה׳. They seem to have little to do with one another or with the overall theme of the perek, going from ה׳'s justice (צדיק ה׳) to His desire for prayer (קרוב ה׳ לכל קראיו) to His helping those who fear Him (רצון יראיו) to the destruction of the wicked (כל הרשעים ישמיד). Rabbi Avi Baumol, in The Poetry of Prayer has a striking insight: these pesukim serve as an introduction to the perakim that follow, the ones we say as part of פסוקי דזמרה:
צדיק ה׳ בכל דרכיו; וחסיד בכל מעשיו corresponds to עשה משפט לעשוקים נתן לחם לרעבים; ה׳ מתיר אסורים (תהילים קמו).
קרוב ה׳ לכל קראיו corresponds to רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו (תהילים קמז).
רצון יראיו יעשה corresponds to וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו (תהילים קמח).
כל הרשעים ישמיד corresponds to לעשות נקמה בגוים; תוכחות בלאמים (תהילים קמט).
ויברך כל בשר שם קדשו corresponds to כל הנשמה תהלל י־ה (תהילים קנ).
משביע לכל חי רצון isn’t so simple. There is a lot to be said about the universe of the סדור הטבעיי and how it manifests ה׳'s greatness, and why that warrants a הללויה: a public declaration of praise.
We say these perakim every day as part of our תפילות, both as a way of giving ourselves permission to pray (as Rav Soloveitchik, above) but also as a way to prepare ourselves for תפילה. That’s part of what פסוקי דזמרא means:
ושיבחו חכמים הראשונים, למי שקורא זמירות מספר תהילים בכל יום, והן מ״תהילה לדוד" עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהם, ולאחריהם; ותיקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא ברוך שאמר, וברכה לאחריהן, והיא ישתבח.
דרש רבי שמלאי : לעולם יסדר אדם שבחו של הקב״ה ואחר כך יתפלל.
באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח״כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה…אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה׳, נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה׳ ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.
וזה הרמז בשם ”פסוקי דזמרה“, מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים ”פסוקי דזמרה“.
In order to pray, to ask ה׳ for our needs, we have to walk a very delicate line. We normally live our lives assuming the universe just works, without necessarily feeling the Divine Presence controlling everything, but תפילה means we acknowledge ה׳'s השגחה פרטית. However, being a נודניק כזה to ask הצרכים הפעוטים והקטנטנים הפרטיים שלנו, turns our תפילה into theurgy, magical incantations to control G-d. פסוקי דזמרא is meant to prune away those thoughts.
צריך שהתפילה תצא נקיה מכל רעיון המורה שינוי רצון והתפעלות בחק השם ית׳ לפי פשוטה. ובאשר זאת היא דעה כוזבת ומביאה ג״כ, כחק כל דעה כוזבת בא־להות, להשחתת סדרי השלימות האנושי… רוממות הנפש וזכותה הבאה ע״י התפילה ההגונה…ע״כ צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חק נפלא שחקק הקב״ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלימות…ואינה בגדר ענין מוטבע בחוקו ית׳ חלילה לו. ע״כ ראוי שקודם כל תפילה תוקדם סיפור שבח…
And more mystically:
המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה.
מעורכי המלחמה: ר״ל דכתיב בקרא (דברים כ:ח) מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ ואחז״ל הירא מעבירות שבידו, וזו ג״כ בכלל עבירה היא. והא״ר כתב בשם מטה משה שהקליפות מבטלים לעלות התפלה וע״י פסוקי דזמרה מכריתים אותם וכששח חוזרין עליה בשביל העבירה הזאת אותם הגדודים שהם מעריכים מלחמה בינינו בעו״ה ע״כ ראוי שלא לספר.
With that, let’s look at פסוקי דזמרא.
Playing Favorites— תהילים קמו and קמז, 1/23/2022 and 1/30/2022
Heaven and Earth— תהילים קמח, 2/6/2022
The Sound of Music— תהילים קמט and קנ, 2/13/2022 and 2/27/2022