בס״ד

Kavanot: Heaven and Earth

Thoughts on Tanach and the Davening

The next perek of פסוקי דזימרא is based on the pasuk from אשרי:
רצון יראיו יעשה; ואת שועתם ישמע ויושיעם. But it doesn’t seem to be about יראיו; it seems to be about the universe and how it praises ה׳. It starts with הללו את ה׳ מן השמים and turns at פסוק ז to הללו את ה׳ מן הארץ, then summarizes in פסוק יג with הודו על ארץ ושמים. It’s not until the last pasuk that we get, somehow, to וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו. We need to see how that all fits together.

The bulk of the perek is very symmetric between the שמים and ארץ:


ז הללו את ה׳ מן הארץ
תנינים וכל תהמות׃
ח אש וברד שלג וקיטור;
רוח סערה עשה דברו׃
ט ההרים וכל גבעות;
עץ פרי וכל ארזים׃
י החיה וכל בהמה;
רמש וצפור כנף׃
יא מלכי ארץ וכל לאמים;
שרים וכל שפטי ארץ׃
יב בחורים וגם בתולות;
זקנים עם נערים׃
יג יהללו את שם ה׳
כי נשגב שמו לבדו;

הודו על ארץ ושמים׃

תהילים פרק קמח

א הללויה;
הללו את ה׳ מן השמים;
הללוהו במרומים׃
ב הללוהו כל מלאכיו;
הללוהו כל צבאו׃
ג הללוהו שמש וירח;
הללוהו כל כוכבי אור׃
ד הללוהו שמי השמים;
והמים אשר מעל השמים׃




ה יהללו את שם ה׳;
כי הוא צוה ונבראו׃
ו ויעמידם לעד לעולם; חק נתן ולא יעבור׃

תהילים פרק קמח

As Rabbi Baumol points out, laying out the perek like this to illustrate the parallelism actually highlights the asymmetry.

Symmetry is often used to convey harmony…Sometimes, however, one point of contention in the midst of the symmetry —in a sense, an asymmetry—catalyzes a deeper understanding of the issue and reflects the major differences between two seemingly simlar ideas.

Rabbi Avi Baumol, The Poetry of Prayer: Tehillim in Tefillah, page 87

One obvious difference is that the ארץ half is longer. The שמים half mixes the “spiritual” heavens (מלאכיו,‎ שמי השמים) and the “physical” heavens (שמש וירח,‎ כוכבי אור). The ארץ half mixes the physics of the earth (תהמות,‎ אש וברד,‎ הרים) with the biology (עץ פרי,‎ בהמה). That much is parallel. Then it turns to human beings, who do not have any parallel in either the spiritual or physical heavens.

מלכי ארץ וכל לאמים
שרים וכל שפטי ארץ׃
The last letters spell out צלמי, צלמי, ”My image, My image“.

Leah-Perl Shollar, Illustrated Family Tehillim, Psalm 148

נעשה אדם בצלמנו: הצלם האלוקי הוא הבחירה, בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי…אנו יודעים שהבחירה החופשית הוא מצמצום האלוקות, שהשי״ת מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו.

משך חכמה, בראשית א:כו

האדם המעמיק את הכרתו בצלם אלוקים שבו, הרי הוא מעמיק בדרך ממילא את קבלת עול מלכות שמים שלו. והרי סגולת הבחירה היא היא הצלם אלוקים שבאדם. ואין לך האדרתה של כח סגולת הבחירה כראיה זו…

פחד יצחק, ראש השנה יא:ב

That marks the difference between the הללו את ה׳ of both שמים and the rest of ארץ. The created universe “sings” the praises of ה׳ simply by existing. We do that as well; our bodies are miracles of creation that declare ה׳'s greatness. But we are capable of more.

ב השמים מספרים כבוד א־ל; ומעשה ידיו מגיד הרקיע׃
ד אין אמר ואין דברים; בלי נשמע קולם׃

תהילים פרק יט

אמרו רבותינו ז״ל (ילקוט שמעוני, סוף תהלים) על דוד המלך ע״ה, בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא: יש בריאה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו: דוד! אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד, אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה שלשת אלפים משל שנאמר (מלכים א ה:יב-יג) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף.[וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים]. ולא עוד אלא שאני עוסקת במצוה גדולה, וזו היא המצוה שאני עוסקת בה—יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני לקיים מה שנאמר (משלי כה:כא-כב) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם; וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם…וַה׳ יְשַׁלֶּם לָךְ; אל תקרי ישלם לך אלא ישלימהו לך.

פרק שירה, הקדמה

צפרדע אומרת: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

פרק שירה ד:לד

Rabbi Natan Slifkin translates צפרדע אומרת (and similar terms in פרק שירה) not as “the frog says”, but as “the frog is saying”.

Do frogs actually compose songs like men? The very concept is beyond our comprehension, yet the song of the frog is that which is sung by the heavenly angels! Indeed, frogs have no need to compose music and lyrics as we understand them. The most wonderful song a frog can sing is being itself.

Rabbi Avrohom Chaim Feuer, Artscroll Tehillim, introduction, p. xlix

מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם; ואין נסתר מחמתו׃

תהילים יט:ז

For the sun, אין נסתר מחמתו, there is nothing hidden from it being the sun, from fulfilling its duty. It by definition obeys the laws of nature; it has no free will.

Me, Let Me Count the Ways ש

The most wonderful service the frog can render is to faithfully live out its life, playing its role in the biological cycle, helping maintain the harmonious order of the world. When all parts of creation merge together in perfect order, this is itself the most impressive song of praise, extolling the magnificence of G-d’s handiwork.

Rabbi Avrohom Chaim Feuer, Artscroll Tehillim, introduction, p. xlix

So the conclusion of the שמים part is יהללו את שם ה׳; כי הוא צוה ונבראו׃ ויעמידם לעד לעולם; חק נתן ולא יעבור: The שמים (and the first half of ארץ) follow immutable laws. Rav Hirsch points out that the punctuation of חק נתן is חׇק־נָ֝תַ֗ן, a single phrase. Read it not as “He gave the law”, but as “a given law” that cannot be violated.

So it’s very depressing. We can never be as good a human being as a frog can be a frog. We can never praise ה׳ as well as frogs can croak (in both senses of the word!). This is part of the symbolism of the spiritual שמים; the expressions שמי השמים and המים אשר מעל השמים don’t appear anywhere else in תהילים.

ו ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים׃
ז ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי כן׃

בראשית פרק א

This really upset שמעון בן זומא, a Tanna:

ויעש אלקים את הרקיע: זה אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם, ”ויעש“ אתמהא? והלוא במאמר הן, הוי (תהלים לג:ו): בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם!

בראשית רבה ד:ו

מעשה בר׳ יהושע שהיה מהלך באסתרטא והיה בן זומא בא כנגדו. הגיע אצלו ולא נתן לו שלום. אמר לו: מאין לאין בן זומא? אמר לו: צופה הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח, שנאמר: ”ורוח אלקים מרחפת על פני המים“, ואומר: ”כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף“—מה נשר זה טס על קנו נוגע ואינו נוגע, כך אין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח. אמר להם ר׳ יהושע לתלמידיו: כבר בן זומא מבחוץ. לא היו ימים מועטים, עד שנסתלק בן זומא.

תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) ב:ו

ג ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזיי ובן זומא אחר ור׳ עקיבא…בן עזיי הציץ ומת…בן זומא הציץ ונפגע…אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות…

ד ר׳ עקיבה עלה בשלום וירד בשלום…

ה…ועוד מָשְׁלוּ משל: למה הדבר דומה? לאיסתרטא העוברת בין שני דרכים: אחד של אוּר ואחד של שלג. היטה לְכָן—נכוה בָּאוּר. היטה לכן—נכוה בשלג. מה עליו על אדם? להלך באמצע, ובלבד שלא יהא נוטה לא לְכָן ולא לְכָן.

תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק ב

בן זומא, contemplating מעשה בראשית, identifies the מים העליונים with רוח אלקים that hovers over the מים התחתונים, separated by the רקיע that is only a handsbreadth thick. The רוח אלקים, which everywhere else in תנ״ך means “divine inspiration”, what we call רוח הקודש, is so close he could touch it. But he can’t reach it, and it drives him mad.

The המים אשר מעל השמים reminds us of our spiritual limitations.

So now what? David would still have all of us—young and old, male and female—praise ה׳. What’s the point? David concludes: יהללו את שם ה׳ כי נשגב שמו לבדו. I would read that as “Even though G-d is uniquely exalted” and הודו על ארץ ושמים—the heavens and earth reflect His glory. ה׳ apparently has no need for our הללויה. But ה׳ still wants us to praise Him. That’s all ה׳ wants from us; that is exactly what ה׳ wants from us. Rabbi Baumol cites the פיוט from יום כיפור:

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ
בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח
וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם.

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא
מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ
וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.

אשר אימתך, פיוט למוסף של יום הכיפורים

[B]ecause of our free will, our capacity to yield to our desire and our capacity to rise above our frailty, we are rewarded by G-d, Who desires to hear our praise, the praise of lowly humans.

Rabbi Avi Baumol, The Poetry of Prayer: Tehillim in Tefillah, page 85

Why? If our goal is to praise ה׳ for פרנסה, why can’t we do it froggy-style, and just be? Because if that’s the way we relate to הקב״ה, then we are missing the whole point of creation, and none of השמים מספרים כבוד א־ל matters.

כה אמר ה׳ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי׃

ירמיהו לג:כה

והאמר רבי אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: ”אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי“.

פסחים סח,ב

Now, Rashi doesn’t think this fits the פשט:

אם לא בריתי וגו׳: אי אפשר שלא יתקיים הברית שכרתי ליום ולילה להיות בעתם ואי אפשר לחוקות שמים וארץ ליבטל כאלו לא שמתים…ורבותינו דרשוהו לענין ברית התורה, ללמוד מכאן שבשביל התורה נבראו שמים וארץ. אך אין המדרש מיושב על סדר המקראות.

רש״י, ירמיהו לג:כה

But a few psukim before, Yirmiyahu makes exactly the same point, with very similar language:

כה אמר ה׳ אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה; ולבלתי היות יומם ולילה בעתם׃

ירמיהו לג:כ

So I think that is the message of the last pasuk:

וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו
לבני ישראל עם קרבו;
הללויה׃

תהילים קמח:יד

בני ישראל became עם קרבו when קרבנו לפני הר סיני, and so bring תהלה לכל חסידיו, the ability to praise ה׳ to all the righteous.

שירים קרן לעמו, שישראל התרוממו מן העולם השפל לעלות בהר ה׳ והם עלו בהר הקדש אל ראש הסולם ונגשו אל ה׳, ובזה תהלה לכל חסידיו, שהחסידים שהם יתקרבו בעלותם במעלות עד ה׳ יהללו…עד שתהלת החסידים תעלה עם התהלה הראשונה שפתח בה הללוהו במרומים, כי גם הם יעלו למרום והם עם קרובו.

מלבי״ם, תהילים קמח:יד

The symphony of the universe is meaningless without our chorus of תורה, עבודה, וגמילות החסדים.